הייתי ממלכתי, ללא התנצלות

התחושה מוזרה: מילים אלה נכתבות מקץ יותר מ־50 שנות עבודה עיתונאית בתחומי השידור האלקטרוני, הרדיו והטלוויזיה. אז מה עשית, בעצם? כך נשאלתי, בנוסח זה או אחר, לקראת שידור התוכנית האחרונה של "רואים עולם" בתאגיד השידור הציבורי, ולפניו ברשות השידור. זה היה תפקידי העיתונאי האחרון. קדמו לו משימות עיתונאיות אחרות.

כעיתונאי, במרוצת השנים, לא חשפתי עובדה שהיתה גורמת להפלת ממשלה או העומד בראשה. אך לבד ממידע עיתונאי שלא פורסם, שאולי היה גורם למציאות לערוך מעין סיבוב פרסה, שומה עלי להתוודות. אולי אף מוטלת עלי חובה למסור לציבור מעין דו"ח שינמק מדוע שולם שכרי מקופת המדינה. הלוא זה "הסידור", ככל שהוא נוגע לשידור הציבורי.

אז על מה יש לך להצהיר, עם הגעתך אל קו הסיום, בתום המרתון הארוך? בסעיף המשמעותי ביותר באותו דו"ח, שרק ראשי פרקיו נזכרים כאן, ייאמר: פעלתי ברוח הצו הלא כתוב שברוחו פועלים רוב עמיתיי, ואני בתוכם, הממלאים את תפקידיהם העיתונאיים: הייעוד הוא מתן מידע לאזרחים, הלקוחות שלנו. פעלנו, ופועלים, אנו או רובנו, ברוח צו לא כתוב כי אין זו כוונתנו להוליך שולל ציבור גדול של לקוחות התקשורת, זו הפועלת במדינה שבה נוהג חופש הביטוי.

הדברים נאמרים בלשון הכללה. רעיונות נאצלים אלה לא תמיד מתממשים. עובדה: רמת האמינות הנמוכה שמייחס הציבור לאמצעי התקשורת. אם כך, ממש מתבקשת התהיה: "עבור מי אתה עמל?". נראה כי מי שאמורים להעיף מבט על התכנים כדי שיופצו ברבים בהגינות אינם מתמודדים כראוי עם משימה ערכית זו. והיכן מועצת העיתונות, שאמורה להתמודד, להגיב, להשמיע קולותיה בתחום האתיקה העיתונאית? נשיאת מועצת העיתונות, שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, עוקבת בוודאי אחר משפט השדה המתנהל בתקשורת, ולאורך שנים, לרה"מ נתניהו. מה דעתה על המתפרסם?

הביטוי "משפט שדה", ככל שהוא נקשר לנתניהו, נכתב על ידי פרופ' רות גביזון. ואין באמירה זו, חלילה, כדי לבלום כל מידע הנוגע להליכים המשפטיים שבהם כרוך ראש הממשלה. חובת העיתונות לבקר, לפקח, להעשיר את הציבור במידע, אך לא עד כדי חריצת דין. פרשן בערוץ 11 דיווח כי היועץ המשפטי לממשלה יתנגד לכל עסקת טיעון לפני שנתניהו יורשע. סליחה: האם כבר החל המשפט? ולאן נושבת הרוח באולם, עוד בטרם תפסו את מקומותיהם שלושה שופטים?

בעיני רובה של העיתונות, דינו של נתניהו כבר נפסק. ללא "אם" וללא "אבל". ויש המכנים כמה מן העוסקים במקצוע וטוענים כלפיהם: "אתם ממלכתיים!". הדבקת הכינוי "ממלכתי" לעיתונאי כמוה כגידוף, ניסיון להנמיך את קומתו המקצועית. לשידורי הטלוויזיה חדרו הביטויים "תן לי להשלים את התשובה", וכמובן "לא הפרעתי לך, אז אל תפריע לי".

כמה מן ההערות הנ"ל, שאינן בחזקת גילויים מסעירים, מחייבות את קברניטי התקשורת לחשבון נפש, בפרט נוכח השקיעה באמון הציבור. ייכנסו אחרים אל מרחבי המקצוע המרתק הזה וישפרו את הנראה והנשמע. כמעט כל ליקוי ניתן למחיקה. והאמירה הנשמעת, והיא נפוצה, "אבל קראתי בעיתון", כבר לא תעלה חיוך בפניהם של מי שממלאים בתכנים את דפי העיתון. השינוי מתבקש, ללא שיהוי.