לשים גבול לסכסוך

מה שראוי לזכור מתוכנית המאה זה את רוחה: אישור אמריקני להתייחס למפה החדשה כעובדה מוגמרת • וכעת, העיניים נשואות למערב התיכון של ארה"ב, עם תחילת המרוץ הדמוקרטי

מסעדת "צ'אר באר" בוושינגטון היא באופן מפתיע המסעדה הבשרית הכשרה היחידה הפועלת בבירה האמריקנית. ניתן היה לצפות שבליבה הפועם של הפוליטיקה האמריקנית, ולמעשה העולמית, יהיו עוד מסעדות כאלו.

אומרים לי שהמסעדה מעולם לא היתה פופולרית יותר כמו בזמן כהונת דונלד טראמפ, שהביא עימו לוושינגטון חובשי כיפות רבים או ״סתם״ שומרי מסורת. אחדים מאותם אלה, שעמלו במשך חודשים ושנים על ״תוכנית המאה״ שהוצגה השבוע על ידי טראמפ בחדר המזרחי בבית הלבן, סעדו השבוע במסעדה הכשרה בשולחנות הסמוכים לי.

עצמאות מסוג חדש. נשיא ארה"ב טראמפ ורה"מ נתניהו בעת ההכרזה על תוכנית המאה, השבוע // צילום: אי.פי

אנשים שואלים למה בנימין נתניהו כה נלהב ממה שטראמפ פרסם השבוע. אנשים אלו מתייחסים בבוז לתוכנית השלום, באומרם כי מדובר בהצעה ותו לא. הם שכחו שבמזרח התיכון, הדימוי חשוב לא פחות מהמציאות. למעשה, במזרח התיכון, הדימוי יוצר את המציאות במקרים רבים. כפי שבשדרות רוטשילד הוכרזה מדינת היהודים, כך בשדרות פנסילבניה בוושינגטון הוכרז השבוע כי ישראל היא מדינה כמו כל המדינות, עם זכות לקבוע איפה חלים חוקיה.

מבקרי התוכנית לא מוכנים להפנים כי יש שריף חדש בוושינגטון, שצפוי כנראה להמשיך לכהן עד ינואר 2025. הם לא מוכנים לקבל מכל הטוב הזה מאז ינואר 2017: ההכרה בירושלים, העברת השגרירות, ההכרה ברמת הגולן; ביטול הסכם הגרעין (וביטול ההפרדה המלאכותית בין האייתוללות לבין ה"מתונים" בטהרן); הצהרת פומפאו בסוגיית חוקיות ההתיישבות; ביטול התקציבים לאונר"א והפעלת סנקציות כלכליות על הרשות; וכמובן חיסול סולימאני. וכל זה שנה לפני סיום הקדנציה הראשונה של טראמפ, ומבלי להתייחס למאמצים הכבירים של ארה"ב להגן על ישראל בפורומים בינלאומיים (כולל הפרישה מאונסק"ו).

רגע בן־גוריוני

מתברר שמבקרי טראמפ־נתניהו תקועים אי אז בשנות ה־90. התרגלו שהפלשתינים הם המקבלים וישראל המוותרת. ואז בא טראמפ והפך את המשוואה. כפי שהשגריר דיוויד פרידמן הבהיר: התוכנית מעניקה לישראל את היתרונות כבר עכשיו, בעוד הפלשתינים ייאלצו לחכות ארבע שנים למדינה, שתותנה בפירוק ארגוני הטרור מנשקם. ״אין ספק כי תוכנית המאה היא פרו־ישראלית במונחים היסטוריים״, קבע בצדק השבוע ה"וול־סטריט ג׳ורנל". מנגד, העיתון "ניו יורק טיימס", זה שהדגיש בבוז ב־2016 כי אין לטראמפ נתיב לניצחון, התייחס באותו בוז משווע גם לעשרות העמודים המפורטים של התוכנית שהבית הלבן פרסם השבוע.

העיתון בחר בכותרת: ״תוכנית שבמוקד שלה שתי מערכות בחירות ולא שלום״. הדמיון בין ארה״ב לישראל, ובין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו, הוא מדהים: שני מנהיגים עם קבלות, עם תמיכה עממית נרחבת - אבל נאלצים להתמודד עם ניסיונות הולכים וגוברים למנוע מהם לממש את המטרה שלשמה נבחרו.

השבוע, ביום שלישי, מול קהל אורחים מריע, שבהם יהודים רבים ואוונגליסטים, נראו שני המנהיגים נרגשים. הם הבינו שהם עושים היסטוריה. טראמפ אִפשר לישראל להיות ריבונית על אדמתה, ובעיקר אחראית לגורלה. האם הפלשתינים יקבלו זאת? לא בזמן הקרוב, אבל הם יודעים שהם לבד במערכה.

בעוד כמה שנים, הם ייזכרו פתאום לצדד בתוכנית, נקווה. וכפי שהצטערו על אי־קבלת תוכנית החלוקה, כך כנראה יצטערו בעוד כמה שנים שלא אחזו ברגע הבן־גוריוני שהיה ב־28 בינואר 2020.

רבים בימין לא אהבו את רעיון המדינה הפלשתינית שהעלה טראמפ. ידידי בועז העצני פרסם ברשתות מאמר שבו הוא מתייחס לסכנות: ״בצד חגיגות הסיפוח שעדיין לא קרה ושבירת השלילה האמריקנית המסורתית לנוכחותנו ביהודה ושומרון, ישנן כמה סכנות גדולות בתוכנית טראמפ... מפולת מיידית בעמדה הישראלית המוכנה לוותר על 70 אחוז מיו״ש". משמאל התקשו לעכל את מות הפרדיגמה שקבעה כי ישראל צריכה קודם כל לוותר, ואז לדאוג לביטחונה ולמתיישביה.

אך מה שצריך להזכיר זה את רוח תוכנית המאה, וזה החשוב: ישראל קיבלה אישור של ארה"ב (שמחזיקה בזכות וטו באו"ם) להתחיל להתייחס למפה שהוצעה כאילו ההסכם נחתם. ישראל רשאית לספח ולבנות בשטח המיועד לה ללא חשש, או כפי שאמר לי מקור אמריקני לפני הצגת התוכנית: "ישראל יכולה לספח את בקעת הירדן ולבנות ביהודה ושומרון כאילו זו תל אביב״. לפלשתינים יש גם מטעמים, ובעיקר חזון כלכלי עם השקעה בעשור של 50 מיליארד דולר! לא פלא שראש הממשלה שם את הדגש בדיוק על אותה נקודה כשהתראיין לרשת פוקס השבוע.

הסקרים (לא) יגידו

אך עם כל הכבוד לעניינים שלנו, הסיפור האמיתי באמריקה הוא בחירות 2020, שיהוו בעצם משאל עם על טראמפ. הדרמה האמיתית בימים הקרובים היא במערב התיכון של ארה"ב, באיווה, שבה יתחיל רשמית ב־3 בפברואר המרוץ הדמוקרטי לבחירת מועמד מול טראמפ. עכשיו הקרב הוא בעיקר בין סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן, הסנאטור ברני סנדרס והסנאטורית אליזבת' וורן. גם ראש העיר לשעבר של סאות' בנד, פיט בודיג'ג', חזק יחסית, במיוחד בגלל שהוא נחשב לאאוטסיידר.

בסקרים הארציים, שאינם רלוונטיים בשיטת הבחירות האמריקנית אך מלמדים על מגמה, טראמפ סגר את הפער שהיה לו מול הדמוקרטים. גם במדינות שבהן יוכרעו הבחירות, מדינות המפתח שהאלקטורים שלהם יכולים ללכת לכל צד, מצביעיו נאמנים לו. בכלל, נדיר מאוד באמריקה להדיח נשיא אחרי ארבע שנים.

אפשר לראות את הניתוק בין התקשורת לציבור: למרות שידורי משפט ההדחה שמתנהל נגד הנשיא בסנאט, העם האמריקני מגיב בפיהוק גדול. לא זו בלבד, השבוע הצליח טראמפ להראות את עוצמתו דווקא בניו ג'רזי הדמוקרטית, כאשר המונים הגיעו לעצרת בוויילדווד. חלק גדול מהם אפילו הגיעו יום לפני בשביל לתפוס מקום טוב כדי לצפות בטראמפ מגחיך את הדמוקרטים.
אז כאמור, העיניים באמריקה נשואות בימים אלו לאיווה. מועמד שלא מנצח באיווה או בניו המפשייר מייד לאחר מכן יאבד מהר את עניין הבוחרים (לכן מייקל בלומברג עושה בליץ תקשורתי כבר עכשיו במדינות "סופר טיוזדיי" שיצביעו במארס). איווה אוהבת לתת את אות הפתיחה, לפעמים על ידי זעזוע המערכת: כך היה עם ג'ון קרי שניצח משום מקום; כך היה עם ברק אובאמה, שניצח בגדול למרות שרבים צפו לו קרב קשה באיווה הלבנה.

לעומת זאת, ניו המפשייר הבלתי צפויה, אוהבת להחזיר לקרקע המציאות את המנצח של איווה. כך היה ב־2008 כאשר אובאמה נחל שם מפלה קשה ימים אחרי שהביס את קלינטון. הסקרים מראים שסנדרס עם הרוח בגבו: יש קרב צמוד בינו לבין ביידן באיווה, ואילו בניו המפשייר סנדרס התחיל לפתוח פער בחלק מהסקרים.

הבית הלבן לוקח ברצינות את האפשרות שברני סנדרס, הסוציאליסט מוורמונט, ייצר תנועה עממית ואנטי־ממסדית כמו טראמפ ב־2016, אך הסקרים מראים שדווקא ביידן ובלומברג הם אלו שיקשו על טראמפ לנצח במדינות המפתח. טראמפ כנראה יודע בחושיו שהסקרים יכולים להטעות.