"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בין טראמפ לאוסלו

,עודכן

רבים מציגים את תוכנית המאה כווריאציה של הסכמי אוסלו, בשל ההכרה העקרונית במדינה פלשתינית, סוג של המשך יוזמת ז'נבה באמצעים אחרים. לדעתי זו טעות, לא בשל דקויות שונות של מפת הגבולות - אלא מכיוון שתוכנית טראמפ נבדלת מדוקטרינת אוסלו בשני נושאים מרכזיים ומהותיים ביותר.

ראשית, תוכנית טראמפ לא רואה בסכסוך הישראלי־פלשתיני גורם מרכזי לבעיות האזור, ואף צוין כך במפורש בסעיפי המבוא. מבחינה היסטורית, הנושא שתפס את תשומת הלב במזרח התיכון היה הסכסוך הישראלי־ערבי, שנגע למדינות ערב; הסוגיה הפלשתינית היתה אירוע שוליים של הסיפור הגדול, ואש"ף שימש במשך השנים כסוג של מכשול פנימי שנועד לסבך את יחסי ישראל ומדינות ערב. הסכם השלום עם מצרים ועם ירדן, יחד עם קריסת הגוש הקומוניסטי, סיימו דה פקטו את הסכסוך הזה, והסוגיה הפלשתינית נותרה כמעין שארית לעידן שחלף. בעשור האחרון התפתחה התקרבות מחודשת בין ישראל למדינות ערביות נוספות, ובראשן מדינות המפרץ הסוניות, והגיע הזמן לטפל בבעיה הפלשתינית בהקשרה: לא כקטליזטור לנורמליזציה אזורית, אלא כתוצאה שלה.

נקודה חשובה נוספת נוגעת לסוגיות הליבה. הסכם אוסלו הניח את הפתרון לשאלות האלה למועד עתידי לא ברור, והסיבה לכך היא הנחת העבודה שעצם הכניסה לתהליך שלום ולשיחות יביא לשינוי עמדות אצל הפלשתינים. המחשבה היתה שהם פונים לטרור מתוך ייאוש, ועל כן הצבת תקווה מדינית תוביל לזניחת הטרור ולגיבוש הנהגה מתונה, ותביא בסופו של דבר גם לפתרון רציונלי של סוגיות הליבה. תוכנית טראמפ מבוססת על הנחות שונות והמנגנון שלה הפוך. מתווה לפתרון סוגיות הליבה - ירושלים, פליטים, שיבה, גבולות וכל היתר - מונח על השולחן כבר בתחילת הדרך, והפלשתינים נדרשים להוכיח שינוי עמוק כתנאי סף להתקדמות: זניחת הטרור, הפסקת ההסתה, הכרה בישראל ועוד ועוד. יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו.

משתי בחינות אלו, תוכנית טראמפ מבוססת על תפיסת עולם הרבה יותר שמרנית וריאליסטית בנוגע לטבע האדם וטבעו של הסכסוך. המתווה הזה אולי לא יביא לשלום מיידי, בעיקר בשל הסרבנות הפלשתינית הקבועה, אבל כמסגרת להמשך ניהול הסכסוך - הוא מציב תזה בריאה ומותאמת הרבה יותר.

ואחרון, כמה מילים על סיפוח: בניגוד להתרגשות הרבה מימין, אני סבור ששאלת הסיפוח היא בעלת חשיבות משנית, אם בכלל. והראיה ברורה: באותה תוכנית עצמה מוצעים חילופי שטחים בחולות חלוצה ואולי במשולש, שטחים מסופחים לעילא ולעילא. מה שמונע נסיגה מגושי ההתנחלויות ובקעת הירדן מצד אחד, ומה שמאפשר מסירה של חולות חלוצה, הוא לא המעמד המשפטי של הטריטוריה הזו אלא המצב המדיני שלה. התוכנית הזו טובה מאוד לישראל מבחינה מדינית והיא מכירה בצרכים הבטחוניים שלה, אבל לסיפוח כשלעצמו אין שום ערך. הרצל הגה את הציונות המדינית, טרומפלדור הגה את הציונות המעשית, ובדור האחרון, בקרב הימין המתנחלי, הומצא זרם חדש - הציונות המשפטית. כאילו לשינוי הקטגוריה של פיקציה תיאורטית־תלמודית יש משמעות מעשית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר