מרוב זיכרון שכחנו איך לזכור

כל החיים שמענו כמה חשוב לזכור ולא לשכוח ועולם לא עוד ומצעדי חיים ומטס מעל אושוויץ. שרנו בטקסים ושמענו סיפורים והיינו ביד ושם וצפינו ב"הקיץ של אביה". אף פעם לא כתבנו מספרים על פרק היד ולא צחקנו בצפירה. התאמצנו מלא, המון, חזק, כדי לעמוד בראש מורכן ובידיים שלובות מאחורי הגב.

פעם היה קל יותר לעצב זיכרון קולקטיבי: המדינה התאחדה סביב טקס מרכזי, הניצולים היו חלק מהסביבה, מהיומיום, לכל מורה היה מערך שיעור קבוע, לכל במאי טקסים היה ליין־אפ מוכן. וזה עבד וחדר והצליח, לפחות למראית עין, לייצר זיכרון ומורשת ומסר. וזה לא נראה היה כמו שימוש או ניצול ציני, זה היה הדבר האמיתי.

אבל ככל שמדינת ישראל מתבגרת היא מתקשה יותר ויותר לכוון את הצליל בכל מה שקשור לשואה: אנחנו כבר לא פוגשים ניצולים במכולת, הקדמה הטכנולוגית הביאה איתה סף גירוי חדש לאלימות וזוועות. זילות השיח הפכה מילים כמו "נאצים" לתיאור לגיטימי. השד העדתי ומי שמנצלים אותו לצורכיהם, יחד עם פריחת הרשתות החברתיות, הביאו אנשים להגיב במשפטים כמו "חבל שהיטלר לא רצח אותך". כל אויב הפך לאיום קיומי על העם היהודי.

הפרטנו את השואה. הפכנו אותה ממשהו גדול מאיתנו, משהו שאי אפשר לתפוס בכלל, לאירוע, מאורע, סיפור, אסון, תבלין שצריך להוסיף בכל משפט שני. מדינה שקמה על אתוס שבשלב מסוים השתלט עליה ואז התפוצץ וחלקיו ניתזו לכל עבר.

השר ישראל כץ לא רצה לפגוע בזיכרון השואה, גם לא ראש עיריית ירושלים משה לאון. הם פשוט לא יודעים איך להתמודד עם הדבר הגדול הזה באופן עמוק, בחשיבה, בחיפוש אחר לקח אמיתי שישליך על תפיסת עולמם, והם בוחרים בדרך הקלה ביותר - מסיבה עם די.ג'יי.

מה עדיף, לשאול את עצמך שאלות כגון לאן יכולה גזענות להוביל או מה תפקידם של אנשי ציבור ביצירת אווירת שנאה והתלהמות - או ארוחה אוריינטלית? איזה לקח באמת כדאי ללמוד מהשואה? עזבו, זה מורכב, בואו נגיד אנטישמיות ונגביר את הסאונד בקטע של הכינור.

בארה"ב עדיין זוכרים את השואה כמו שאנחנו זכרנו לפני המון שנים. אף אחד לא התבלבל, אולי מפני שהשואה לא ריחפה כל הזמן בחלל האוויר, חדרה לכל פינה. הערכים שעל פיהם חיה החברה האמריקנית לא נגזרו משיח קורבני.
ישראל שטופה בשואה בלי שיש בה יכולת או רצון לעצור את השיטפון או להבין את מניעיו. רק לדחוף עוד ועוד מזה, בכל דרך, לעיתים גם מבולבלת ומביכה.