תסביך האנטישמיות בשמאל האירופי

מנהיגי העולם יתכנסו בקרוב בירושלים כדי לזכור את זוועות השואה ולהילחם באנטישמיות, מתוך מודעות לעובדה שהתעוררותה מאיימת גם על יסודותיה של החברה הפתוחה. מבין גילוייה הרבים, מעניינת ומסוכנת דווקא המוטציה החדשה של הווירוס העתיק: שנאת ישראל והאובססיה ליהודים ולמדינתם בקרב חוגים נרחבים בשמאל האירופי ובשלוחותיו.

יותר ממה שהיא מציקה לישראל ופוגעת ביהודים, היא מסוכנת לתרבות המערבית, לא פחות מאחותה הוותיקה בימין העמוק. היא אף חמורה יותר, משום שהיא מתחזה בהצלחה למאבק למען זכויות האדם, גולשת אל הזרם המרכזי של האליטות ומסריה מחלחלים לציבור הרחב ולמערכת החינוך.

קל להבחין בין אנטישמיות לבין ביקורת לגיטימית על ישראל. המבחן הוא סטנדרטים ייחודיים במובהק למדינה היהודית והוקעתה על עוולות ומשגים - אמיתיים או מדומים - הרווחים, ואף במידה ובחומרה רבות יותר, בקרב אומות אחרות במצבים דומים.

להמחשת מאפייני האנטישמיות בקרב השמאל האירופי, ראוי לחזור לאירוע מלפני שבע שנים. אף שמדובר באדם בולט אחד, הוא חושף את הקוד הגנטי של תופעה חשובה. ב־2012 פרסם חתן פרס נובל לספרות ואייקון השמאל האירופי גינטר גראס שיר פוליטי בשם "מה שחייב להיאמר". גראס כתב כי יכולתה הגרעינית של ישראל "מסכנת את שלום העולם", וכי מלחמת מנע שלה נגד איראן עלולה "למחוק את העם האיראני מעל פני האדמה", אף על פי שבאיראן "לא הוכח קיומה של אף פצצת אטום אחת". מישראל דרש לוותר על השימוש בכוח ומגרמניה להפסיק למכור לה צוללות.

גראס גייס את זכר השואה נגד ישראל, לא רק באומרו שהיא זוממת השמדת עם, אלא גם באזהרת גרמניה "אשר פשעיה הייחודיים רודפים אותה" מלספק לישראל צוללות לשילוח "ראשי נפץ משמידי כל". עד זקנתו הושתקה, לדבריו, ביקורתו מחשש שבשל מוצאו הגרמני יוכתם באנטישמיות. השיר זכה, כצפוי, לתמיכה של איראן, של "פעילי שלום" באירופה ושל מפלגות מן הימין והשמאל הקיצוני בגרמניה.

מדובר באנטישמיות, לא רק בגלל המוטיבים המוכרים של העלילות נגד היהודים וההיפוך המניפולטיבי והנבזי של פשעי הנאצים. לו היה גראס מאשים את כל המחזיקים בנשק גרעיני בסיכון שלום העולם, ואפילו היה מוסיף את ישראל לרשימת המשטרים הדוחים במיוחד שבקרבן - כמו צפון קוריאה או פקיסטן - היה אפשר לפטור את העניין כרדידות אופיינית או כבורות רווחת.

אלא שגראס פעל בסביבה הפוליטית והערכית של רבים בשמאל האירופי, שברירת המחדל שלהם היא לייחד את ישראל כמקור הרוע העולמי במתכונת הנאצית. הוא לא רק התעלם במכוון מאיומי ההשמדה האיראניים (פטר את העניין כדבריו של "מנהיג בעל פה גדול"), גראס גם לא מצא צורך להסביר מדוע פעולה ישראלית נגד הגרעין הצבאי האיראני מחייבת, בניגוד לכל היגיון אסטרטגי ומבצעי, שואה גרעינית והשמדת עם. אולי משום כך הסתתר אמן הפרוזה מאחורי שיר: מדובר בסנטימנט ולא בהנמקה עניינית. והסנטימנט הוא גם אנטישמי.

האנטישמיות אינה הסיבה לאיבתם ולסלידתם מישראל של חלקים נרחבים בשמאל האירופי ושל גרורותיהם. סיבות העומק ראויות לדיון נפרד. מדובר בעיקר בשלוש: האחת, זיהויה המעוות של ישראל עם הקולוניאליזם והאפרטהייד; השנייה, הזדקקותה לכוח, ככל שנדרש לסיכול האיומים נגדה ולהרתעת אויביה; השלישית, הבוז הגלוי והמתמשך שלה ל"קהילה הבינלאומית" המוטה, המגויסת לשלילת הלגיטימיות של המדינה היהודית ומעשיה.

שלושת אלה - רגשות האשמה הקולוניאלית, הסלידה מהשימוש בכוח והאמונה ב"קהילה הבינלאומית" - הם אדני הזהות של השמאל. הכורח של ישראל לשלול אותם והצלחתה המתמשכת בהפרכתם מאיימת על עצם הזהות שלו. האנטישמיות היא מנגינת הלוואי.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה