אני לא אוהבת את "פאודה". בעונה הראשונה החזקתי מעמד שישה פרקים לפני שברחתי מרוב פחד. אחרי שש מנות כאלה, של גרימת מוות לחתן הערבי הלא נכון, שהביא למוות של הצעירה היהודייה הכי יפה, התחלתי לראות סביבי פיגועים פוטנציאליים בכל מקום שבו הסתובבתי. תל אביב, גוש עציון, ירושלים - לא משנה איפה, לא חשוב מתי. שישה פרקים של מציאות מתוסרטת גרמו לי לחוש מאוימת מהחיים עצמם. והנה הם חוזרים - היא חוזרת, לעונה שלישית.
יש ממד חיובי שמשקף התבגרות והתפכחות, ליצור מתוך הסכסוך. ללוש אל המסך את הבורות והשנאה והחיכוך שקיימים בין היהודים והערבים, הישראלים והפלשתינים. הבנתי את זה יותר טוב בפריים־טיים של "עבודה ערבית". היתה שם אמירה נוקבת וחומר למחשבה גם כשהדם הניגר לא היה ויזואלי, גם כשהפגיעה היתה פנימית.
חור שחור שאליו נבלעים טובי בנינו. שחקני "פאודה" // צילום: אליה ספינופולוס, באדיבות yes
באופן סימבולי, מרגע שנסתלקה זו מן המרקע, עלתה האחות הקרבית ושאבה את אהדת הקהל תוך שהיא עוטה מסתורין גם מחוץ לפריים: את "פאודה" שומרים חשאית עד רגע שידור הפרק - למנויים בלבד.
ניסיתי לברוח ולא הצלחתי: שלטי חוצות, רשתות חברתיות, טלוויזיה. מה גורם לישראלים לערוג לצפייה בסיוט הכי מוחשי שלנו? נכון, חשוב לראות איפה אנחנו חיים, להיזכר שיש כאן מעגל דמים הדדי בלתי נגמר, אבל את זה הבנו בפרקים הראשונים. מדוע להמשיך?
מה גורם לגברים שהיו בצבא ויודעים שזה אמיתי, לאבות שתכף מגייסים את הבנים שלהם, לאימהות שמבינות שהסצנה שמוקרנת על המרקע אינה מדע בדיוני, לצפות באימה הישראלית הזאת?
יכול להיות שאנחנו מנותקים. צופים במציאות מחרידה ולא קולטים שהאקשן הזה הוא החור השחור שאליו נבלעים טובי בנינו, ועתידנו המדיני איתם. אולי אחרי מספר מסוים של פרקים שוכחים שהפאודה הזאת היא על חשבוננו.
אולי אותו מנגנון שמאפשר לנו להזדעזע מבחירות שניות, אבל לזרום עם השלישיות וכן הלאה במורד, מסייע לדיסוננס הקוגניטיבי הישראלי בדרך לשבירת השיא של פאודה 3: מילא אם הסיפור האנושי שמאחורי הלוחמים של שני הצדדים היה מגרד את השקפות עולמנו, היינו יוצאים נשכרים; אך משיטוטי הרשת בקרב אוהדי הז'אנר נדמה לי שזה לא הכיוון.
ב־2005, טרם התנתקנו מגוש קטיף, שיקר לנו אריאל שרון ש"נפרדים מהרצועה". כעת כשליאור רז וחבורתו מטפלים באיום המנהרות - קופץ לו איזה תת־מודע אבל אנחנו משתיקים אותו, הרי אין מה להילחץ כאשר שלטי החוצות מבשרים "וולקאם טו עזה", כי אולי העונה הזאת באמת לא קשורה אלינו.
אבל היא קשורה, כמו עובדי האדמה, שמתלוננים, כבר עשר שנים, שמשרד החקלאות מתיר לאיכרים מעזה להכניס תותים משם שדופקים את הפרנסה של החקלאים שלנו. שמעתם את האייטם הזה השבוע? צלצל לי מוכר ובדקתי בגוגל. עשר שנים ברציפות, אותו דבר. "אנחנו משלמים ביטוח לאומי ומסים והגבלות, הם מוכרים בזול, למה הממשלה מאפשרת להם. בסופר זה עוד כמה שקלים, בשבילנו זה החיים". בכל שנה בסתיו, פייסל. אין לנו משהו נגד חקלאים פלשתינים, הישראלי הממוצע קונה בבוקר תותים מעזה וצופה בלילה ב"פאודה 3".
מיגון נגד אבנים הפך אותן לשגרה. מיגון נגד טילים הפך אותם להגיוניים. צפייה ב"פאודה" הופכת את המציאות האלימה הזאת למשהו שאנחנו חיים איתו בלי להזדעזע, בלי לזעוק. מפצחים גרעינים מול התנהלותה של מדינה שהולכת לבחירות שלישיות, שמוכרת תותים מעזה, שחייה הם פאודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו