הסולידריות הישראלית החדשה

1המהפכה החברתית החשובה ביותר שהוביל הליכוד מאז עלייתו לשלטון בשנת 1977 היתה כינון המעמד הבינוני המזרחי. קבוצה זו היתה סרח עודף, חלש וקטן עם סיום שלטונה ארוך־השנים והרציף של תנועת העבודה בהנהגת מפא"י והמערך. תחת הנהגת הליכוד, לעומת זאת, חלק גדול מקרב המזרחים התבסס כמעמד בינוני עוצמתי ומרכזי, והצטרף כשותף פעיל בעיצוב דמותה של החברה בישראל.

כיום אנחנו עדים לצירופים מעמדיים חדשים, שמפלגת הליכוד הצליחה ליצור באמצעות פתיחת מסלולים חדשים להתקדמות המזרחים בתחומים של תעסוקה, רמת השכלה, דפוסי צריכה ואזורי מגורים. מפא"י ושותפיה חסמו את המזרחים בכך שניהלו אותם באדנותיות. הליכוד פתח את השורות ושילב את המעמד הבינוני המזרחי כשותפים.

רבים חושבים שאסור להוציא מהבקבוק את "השד העדתי" ומבקשים לסלקו. למה לדבר על משהו שהיה וחלף מן העולם? למה לעורר ריב ומדון? אני, לעומת זאת, סבור כי היחסים האתניים בישראל בין המזרחים והאשכנזים הם עדיין הפיל שעומד במרכז הסלון ובכל חדר ברחבי הבית הישראלי. הפערים שהיו בלתי נסבלים ובלתי נסלחים, שאותם הוביל המערך - במיוחד בעשור האחרון לשלטונו - מצטמצמים והולכים, אך עדיין לא נסגרו.

כך, לדוגמה, הליכוד ושותפיו הובילו את מהפכת המכללות, האחראית במידה רבה להמראה הכלכלית של המזרחים. לימור לבנת, כשרת החינוך, היתה זו שהובילה מאבק אמיץ וחסר פשרות מול האוניברסיטאות, במטרה לבסס את מעמד המכללות במועצה להשכלה גבוהה, על מנת שקולן יישמע והן תקבלנה תקצוב הולם.

כתוצאה ממדיניות הליכוד, נרשמת משנות ה־90 מגמה רצופה של צמצום פער ההכנסות בין משקי בית של אשכנזים ומזרחים. באמצע שנות ה־90 עמד הפער על 40 אחוזים לטובת האשכנזים, והוא ירד ל־27 אחוזים בראשית העשור הנוכחי. יותר מכך, השיפור התבטא בירידה חדה של משקל משקי הבית של מזרחים בשני העשירונים התחתונים, ועלייה ניכרת בייצוגיות שלהם בעשירונים העליונים. אולם זה לא היה המצב שקיבל הליכוד עם המהפך של 1977.

2כל מי שהכירו את ישראל בין שנות ה־50 ושנות ה־80, לא יכולים היו להימנע מלהבחין שבצאתם מאזורי המגורים של האשכנזים מהיישוב הוותיק, כאילו עקרו לארץ אחרת. ביקור בעיירות העולים ובמושביהם בדרום הארץ ובצפונה לא היה חוויה מרנינה. המפגש עם תושבי שכונות המצוקה בקטמונים ובמוסררה בירושלים המחיש את הזרות התרבותית ההדדית. פרופ' דן הורוביץ, הסוציולוג, קבע בספרו האוטוביוגרפי "תכלת ואבק" כי זרות זו מול המזרחים אפילו לא ביטאה ניכור.

היא סימנה ניתוק, ובתנאים של ניתוק לא היתה משמעות רבה למושגים כהסתגלות, השתזרות או קליטה או "כור היתוך". זו לא היתה היד הנעלמה שגרמה לזרות זו. אחד האידיאולוגים המרכזיים של תנועת העבודה, פרופ' נתן רוטנשטרייך, תקף בחריפות מהולה בתיעוב לא מוסתר את אנשי המעמד הבינוני האשכנזי האקדמי בפברואר 1977, כשתבעו להגדיל את פערי השכר מול הפועלים המזרחים: "לפעמים הטיעון שלהם גרוע מעצם תביעתם. אי ההתחשבות בַּכְלָל התבססה עד כדי כך, שכדי להבין את פירוש המילה מַצְפּוּן הם זקוקים למילון. ותנועת העבודה לא עמדה נגד מגמות אלו".

עם עלייתו לשלטון ב־1977, ירש הליכוד תנאים קיצוניים של אי־שוויון ממוסד בין המזרחים והאשכנזים. התחום שחסם במיוחד את התקדמות המזרחים היה ההשכלה הגבוהה, שממנו עלתה תמונת מצב קטסטרופלית. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1982 עלה כי רק 4.8% מהמזרחים היו סטודנטים במוסדות אקדמיים לעומת 18.8% מהאשכנזים. הפער הפך לגדול עוד יותר כאשר נבחן שיעור הלומדים מקרב ילידי ישראל, שם הממצאים הצביעו כי 26.6% מילידי ישראל ממוצא אשכנזי למדו במוסדות אקדמיים לעומת 4.2% מילידי ישראל ממוצא מזרחי.

מה שהדגיש עוד יותר את מיסוד הפערים בהשכלה הגבוהה היו המכינות הקדם־אקדמיות, שנועדו להיות מסלול לסגירת פערים, אולם בפועל פני הדברים היו הפוכים. דו"ח שהוגש לאלעד פלד, מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ביוני 1973, קבע כי המכינה הקדם־אקדמית "אינה מקטינה את הפער בין חלקי היישוב המבוססים ובין האוכלוסייה של טעוני הטיפוח, אלא להפך - מנציחה את הפער ואף מרחיבה אותו".

פרופ' מיכאל רבין, רקטור האוניברסיטה העברית, הסביר בדיונים בכנסת בנובמבר 1974 כי הופעלו עליו לחצים לקדם פרוטקציה ולקבל למכינה באוניברסיטה שלו גם תלמידים שאינם מזרחים, ואלה דחקו את המזרחים שעמדו על סף הקבלה. פרופ' רבין הסביר כי טעוני־הפרוטקציה האשכנזים שקיבל לאוניברסיטה, "רובם היו חיילים משוחררים, שהתקבלו למכינה בלחצים אישיים, כולל של חברי כנסת, שרים ואישי ציבור אחרים".

ירוחם כהן, מנהל המכינה הקדם־אקדמית באוניברסיטת תל אביב, הסביר בדצמבר 1974, כי "תנאי הלימוד הם מהגרועים ביותר. אין לנו חדרי לימוד, אין ספרייה. אני חושב שצריך לדבר, לא פחות מאשר על הלימודים האקדמיים, גם על פעולות חברה ותרבות. יש לבצע פה פעולה נרחבת ויסודית, לא רק בשטח האקדמי, כי אם גם בשטח החברתי, שהוא לדעתי לקוי. אז איפה הדיבורים האלה על סגירת הפער החברתי? לכן אני אומר שזאת שערורייה חברתית".

3זו היתה נקודת המוצא של הליכוד למהפכה החברתית, מהפכה שהובילה להולדת המעמד הבינוני המזרחי כקבוצה יציבה ובעלת עוצמה. כיום כל מי שמתבוננים על הצמיחה העצומה בגן יבנה ובאשדוד, במערב ראשון לציון ובאם המושבות בפתח תקווה, בקריית השרון ובעיר ימים, שאותן מובילה בנתניה מרים פיירברג, כשלצידה חדרה והשכונות החדשות בגבעת אולגה - נוכחים שהמעמד הבינוני המזרחי הוא השם התאום של הסולידריות החברתית החדשה של ישראל.

סולידריות זו אינה חופפת לערכיה של תנועת העבודה שנמוגה לאיטה, של עיתון "הארץ" או מרצ - היא מייצרת סדר יום אחר ושונה: לאומי, פלורליסטי ותחרותי יותר. את המהפכה הזו אסור לעצור.

ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב