נתניהו סוגר את המעגל של שמיר

בתום עשור של שלטון הליכוד בהנהגת נתניהו, הפכה הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון לעובדה שאין עליה עוררין. אין מדובר רק בקונצנזוס נרחב בתוככי החברה הישראלית, אלא גם בהכרה בינלאומית, דוגמת ההכרה האמריקנית שבה זכה לאחרונה מפעל ההתיישבות.

אפילו בעולם הערבי מסתמנת נכונות להגיע להסדר עם ישראל מבלי להתנות זאת בהקמתה של מדינה פלשתינית, ודומה שפלשתינים לא מעטים מתחילים להכיר בכך שחלום המדינה הריבונית הולך והופך לבלתי ריאלי.

התנועה הלאומית הפלשתינית מצויה אפוא באחת מנקודות השפל הקשות שידעה, ולעומתה מצויה ישראל בנקודת יתרון ברורה, מחזיקה בידה את הקלפים בכל האמור לעיצוב עתידו של המרחב שאנו חיים בו. תנאים אלה מזכירים במידה רבה את ימיו של יצחק שמיר כראש ממשלה.

כהונתו של שמיר זכורה לפני הכל בזכות העלייה ההמונית מברית המועצות ולאחר מכן גם זו מאתיופיה, ששינו מן היסוד את פניה של ישראל ותרמו תרומה מכרעת לביסוס עוצמתה. אלא ששמיר עצמו ראה את הישגו הגדול בהצלחתו "לשמור על ארץ ישראל". לאחר שעזב את משרד רה"מ, בעקבות ניצחונו של רבין בבחירות 1992, צוטט שמיר כאומר: "לא נסוגתי מסנטימטר אחד של אדמת ארץ ישראל...".

הישג זה איננו מובן מאליו. בדצמבר 1987, בתקופת שלטונו של שמיר, פרצה האינתיפאדה הראשונה, שישראל התקשתה בתחילה למצוא לה מענה. אבל בסיומן של ארבע שנות עימות עם הפלשתינים, נשבר כוח הרצון הפלשתיני להמשיך באינתיפאדה, וגל האלימות החל דועך. גם מצבו של ארגון אש"ף בזירה הבינלאומית היה בשפל המדרגה. במהלכה של מלחמת המפרץ צידד יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, בסדאם חוסיין, שליט עיראק, ובשל כך הפך למוקצה מחמת מיאוס עבור מרבית שליטי ערב, שאיבדו כל עניין או מחויבות לאש"ף או לבעיה הפלשתינית.

על שמיר נמתחה לא פעם ביקורת מימין, וזו, כמו גם הפילוג והפיצול ששררו אז במחנה הימין, הביאו לבסוף לנפילתו. אבל כששמיר עזב את משרד ראש הממשלה, נהנתה ישראל מעמדת יתרון ברורה מול התנועה הפלשתינית. מפעל ההתיישבות הישראלי ביהודה ושומרון, ובאותה עת גם ברצועת עזה, הפך לעובדת קבע - ואילו הרצון והנחישות בצד הפלשתיני להתמודד עם ישראל נחלשו באופן משמעותי.

ממשלת רבין החליטה לנסות ולנצל את חולשתו של אש"ף כדי להופכו לפרטנר נוח עבור ישראל. הסכם אוסלו שנחתם ב־1993 הרים את אש"ף מן הקרשים, העניק לו אחיזה ביהודה, שומרון וחבל עזה, והפיח רוח חיים בחזון שתי המדינות, שאליו היתה מחויבת מעתה ישראל, ובעקבותיה גם הקהילה הבינלאומית.

זו המציאות שירש נתניהו עם עלייתו לשלטון ב־96', ועם חזרתו בפעם השנייה ללשכת ראש הממשלה ב־2009. אבל עשור לאחר מכן - המציאות בשטח שונה לחלוטין, ובמידה רבה ישראל חזרה אל אותה נקודה שבה נמצאה בשלהי כהונתו של יצחק שמיר. מעטים, גם בקרב הפלשתינים, מאמינים כיום שחזון שתי המדינות הוא חזון ריאלי, ומנגד ישראל מצויה בעמדת יתרון ברורה מול הנהגה פלשתינית מפולגת ומפוצלת, נעדרת לגיטימציה מבית או מחוץ.

כמו בימי שמיר כך בימי נתניהו, חלק גדול מהקרדיט על המפלה הפלשתינית מגיע להנהגה הפלשתינית עצמה. קריסת חלום המדינה הפלשתינית הוא תוצאה של כישלונם של הפלשתינים לנהל את ענייניהם תחת הרשות כמו גם תחת שלטון חמאס. קיצוניות, היגררות לאלימות - גם בין הפלשתינים לבין עצמם - כמו גם שחיתות וסאוב, כל אלו היוו מתכון ברור לכישלון.

אבל מציאות זו היא בראש ובראשונה תוצאה של המדיניות שהוביל שמיר בשעתו ועתה מוביל גם נתניהו, מדיניות שיצרה עובדות בשטח שיהיה קשה לשנות אותן, ומבחינה זו לפנינו סגירת מעגל בעלת משמעות היסטורית.