אובדן האמון כבר לא מפריע להם

בית המשפט הישראלי נטל לידיו חומר נפץ מסוכן ביותר. נשק בלתי קונבנציונלי. היכולת לבטל חקיקה של הכנסת. בניגוד לכל המדינות האחרות בעולם, הכוח הזה לא ניתן לו על ידי אסיפה מכוננת או הליך חוקתי, אלא נלקח על ידיו ללא הסמכה וללא הצבעה של העם.

נשק נוסף נטל לעצמו ביהמ"ש העליון, את עילת הסבירות. בניגוד לפסילת החוקים, בנשק הזה שיתף העליון גם את שגרירו ברשות המבצעת, היועץ המשפטי לממשלה. מכוחה של עילת הסבירות, יכול משפטן להודיע לציבור ולנבחריו, שלמרות שהחוק הברור מעניק להם סמכות, הרי "סמכות לחוד - ושיקול דעת לחוד", או במילים אחרות, "החוק אמנם נתן לך את היכולת לקבל החלטות, אבל אנחנו, המשפטנים, נקבע עבורך מהי ההחלטה שמותר לך לקבל. לך, אדוני השר, נותרה הסמכות לחתום על ההחלטה שאנחנו קיבלנו ולשאת באחריות הציבורית לקבלתה".

אבל המלל הרב שעוטף את עילת הסבירות לא יכול להסתיר את האמת. מדובר במאבק כוח פוליטי לכל דבר ועניין. פוליטי, ואולי אף מושחת. שכן בניגוד לפוליטיקאים הטובים והישרים שלנו, שמעמידים את עצמם מדי ארבע שנים, ולאחרונה מדי ארבעה חודשים, לבחירה מחודשת, הפוליטיקאים בגלימה מעוניינים בכוח ללא המטרד הקטן הזה שנקרא "העם".

פרשת מינוי ממלא מקום לפרקליט המדינה היא הדוגמה החיה לכך. זה התחיל כשהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לשר אוחנה שרק מועמד אחד בא בחשבון מבחינתו, וניסה להכתיב את המינוי. זה המשיך במעורבות השערורייתית של בג"ץ ושל השופט מזוז, שלאור התבטאויותיו ופעולותיו, היה עליו לכל הפחות לפסול את עצמו מעיסוק בפרשה.

וכעת זה ממשיך בהצגת מועמדים נוספים על ידי היועץ המשפטי, כאשר בראש ובראשונה מוצגת הפרקליטה ליאת בן ארי, שלא ניתן לפרש את מועמדותה בשום דרך אחרת מלבד התרסה, "אצבע בעין" של השר אוחנה, ואמירה שחצנית שלפיה "אנחנו המשפטנים נקבע, השר הוא רק קבלן הביצוע שלנו".

אין לנתק את ההתרסה הזו של מערכת המשפט גם מקביעת הדיון בבג"ץ בשאלה אם ניתן להטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. כעת לא רק סבירות החלטתו של פקיד או של שר עומדת למבחנם של העליונים. הם יקבעו גם עבור העם - האם הבחירה שלנו סבירה או לא ובמי אנו רשאים לבחור.

כאשר אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארה"ב, הציע להעניק לבית המשפט את היכולת לפסול חוקים המנוגדים לחוקה, הוא הרגיע את מתנגדיו, שלבית המשפט אין כוח. אין ארנק ואין חרב, והוא תלוי ברשויות האחרות לקיומו ולביצוע פסקי הדין שלו.

המגבלה על כוחו של בית המשפט העליון ושל שליחו הנאמן, היועץ המשפטי לממשלה, היתה טמונה באמון הציבור. ההתנהלות בשבועות האחרונים מראה שאובדן אמון הציבור כבר אינו מפריע למשפטני ארצנו. הם זנחו זה מכבר את הצורך לייצר לכל הפחות מראית עין של הליך הוגן, פרשנות דברי חקיקה ויישומם של עקרונות שוויוניים ושקופים.

נותר רק מאבק כוח, ויש לקוות שבמאבק הכוח הזה, ידו של הציבור תהיה על העליונה.

עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות. ספרו "מפלגת בג"ץ - כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל" יצא לאור בימים אלה