ההבטחה של גאולה

בבית שבו גדלתי, גאולה כהן היתה בשר ודם ודמות מהאגדות גם יחד. היא היתה לוחמת הלח"י האמיצה שנאבקה על חירות ישראל, אך גם זו שבאה ללוות אותי לחידון המחתרות בחטיבת הביניים. היא היתה חברת הכנסת שנלחמת על שלמות הארץ, וגם הבוסית של אמא במשרד המדע. כזו היתה, קשוחה ורכה, לוחמנית ואוהבת. כעת, עם לכתה, מבכות הכותרות את הלוחמת ונשמעים ברדיו ובטלוויזיה הסיפורים על עלילותיה במחתרת. אבל הצד הרגיש, זה שגרם לה לעשות הכל למען אחיה היהודים בגלות, מדובר פחות.

סיפור אחד ששמעתי מאמא שלי, מקפל בתוכו את כל צדדיה של האישה יוצאת הדופן הזו. לפני מבצע שלמה הגיעה גאולה לאתיופיה ולקחה איתה את העוזרת הצעירה שלה, אמא שלי. שם, בזמן שדיברה באחד מבתי הספר המאולתרים של הג'וינט ואיחלה לילדים "בשנה הבאה בירושלים", ניגשה אל גאולה ילדה יהודייה בשם חנה והציגה את עצמה, ואתה אחיה המבוגר ממנה בשנה, מקווננט. שני האחים סיפרו לגאולה שלפני שמונה שנים הלכו עם הוריהם ברגל לירושלים, אבל ההורים נפטרו בדרך והם נשארו עם סבתם ודודיהם. כשהדוד ברח כדי לא להתגייס לצבא האתיופי והסבתא נכנסה לכלא, הם נותרו לבד, שני ילדים עם דודתם בת ה־12. באותו הערב התקשר לאמא שלי מכר מהארץ וסיפר לה שיש לו חברים ממעלה אדומים שלפני שמונה שנים, בדרך לארץ, ילדיהם חלו והם שלחו אותם חזרה עם הסבתא וביקש ממנה לנסות לאתרם. שמותיהם- חנה ומקווננט.

השלטונות האתיופיים לא הסכימו להעלות אותם על הטיסה עם גאולה. במחווה שנעשתה בטבעיות, הסירה גאולה סיכה יקרה מחולצתה, ענדה אותה על חולצתה של חנה וביקשה ממנה שלא להוריד אותה עד שייפגשו בעוד שבועיים בכבש המטוס, בישראל. עם חזרתה ארצה הלכה גאולה ישירות לראש הממשלה שמיר כדי להסדיר את העלתם של יהודי אתיופיה, וביניהם חנה ומקווננט, ארצה.

חנה הגיעה ארצה כעבור שבועיים, התגוררה אצל גאולה בירושלים, למדה חינוך מיוחד ועבדה בתחום. גם היא הגיעה לבכות יחד עם אמי בהלוויה של האישה הגדולה הזו.

בימים שבהם מורשת המחתרות מקבלת אופי של היסטוריה עתיקה והעדים החיים הולכים ומתמעטים, חשוב לזכור את גאולה הלוחמת, שסיכנה את חייה למען עצמאות המדינה, אך גם את גאולה שנתנה את הסיכה שלה לילדה יהודייה באתיופיה, הבטיחה וקיימה להביא אותה הביתה, לישראל.

גאולה היתה "חיילים אלמונים" וגם אשת ציבור. היא גויסה לכל החיים, ומשורה - שליחותה למען עם ישראל וארץ ישראל - שחרר אותה רק המוות.