בחודש האחרון השתתפתי בכנס אקדמי בעיר וולוס, הממוקם באזור סלוניקי ביוון. בעיר היתה בעבר קהילה יהודית מפוארת שנכחדה בשואה, אך אלה ששרדו חזרו עם סיום המלחמה לעיר ושיקמו את הקהילה. מדריך התיירים שהוביל אותנו ברחובות העיר התעקש לעבור ליד בית הכנסת שנמצא ברח' "מוזס" וסיפר לנו שכאשר עלתה לשלטון מפלגת שמאל בעירייה, בשנות ה־80, הוחלף שם הרחוב של בית כנסת לרח' "פלשתין". כבר אז אנטי־ישראליות באה לידי ביטוי באנטישמיות, אחרת כיצד אפשר להסביר מעשה מביש ומתגרה בקהילה שחוותה טראומה כה קשה, ואין לה כמעט קשר לישראל?
המאבק בתנועת החרם (BDS) נגד ישראל הוא מאבק מתמשך, שבו כלי הנשק, הלוחמים והזירות משתנים באופן תדיר. לאחרונה היו לישראל כמה ניצחונות במאבק בארגוני החרם האנטישמיים, כאשר שורה של החלטות ברחבי העולם אימצו למעשה את הגדרת כוח המשימה הבינלאומי להנצחת השואה (IHRA), שמכירה בפעילות אנטי־ישראלית כאנטישמיות.
זה החל באירופה, עם החלטת הבונדסטאג שקובעת כי אנטי־ציונות היא אנטישמיות, עבר לפרסום דו"ח של האו"ם המקשר בין אנטישמיות לאנטי־ישראליות, וסיים עם החלטת האסיפה הלאומית של צרפת, שקבעה כי אנטי־ציונות היא סוג של אנטישמיות. בשבוע שעבר הגל הגיע לארה"ב, שם הנשיא טרמאפ חתם על צו נשיאותי המגדיר את הפגיעה ביהודים כעבירה על חוק זכויות האזרח, דבר שעשוי לחולל שינוי משמעותי במאבק נגד תנועת החרם.
כפי שקרה בעת החלטת הבונדסטאג בעניין, גם במקרה של החלטת האסיפה הכללית בצרפת, אנשי רוח יהודים ואקדמאים ישראלים מיהרו להצהיר כי אין קשר בין אנטי־ציונות לבין אנטישמיות, ואף שלחו עצומה בנושא לפרלמנטים הללו. הם נימקו את זעמם על ההחלטה בטענה כי מדובר בתנועה לא אלימה, שרק רוצה לעודד עיצומים כלכליים ותרבותיים על ישראל כדי לקדם את הנסיגה מיהודה ושומרון.
אהדה זו לתנועת החרם היא מוזרה, בלשון המעטה. די היה לגורמים אלה לעיין באתר תנועת ה־BDS כדי ללמוד כי מטרותיה אינן נגמרות בקו הירוק. גם מניתוח הצהרותיהם של מנהיגי התנועה, עולה שלא "הכיבוש של 67'" הוא הבעיה, אלא ישראל עצמה, של 48'. בין פעיליה המרכזיים של התנועה נמנים אנטישמים מוצהרים ופעילי טרור מורשעים, כפי שהראה דו"ח שפרסם המשרד לנושאים אסטרטגיים. נראה שעבור חסידי החרם הללו, כל הצלחה של ישראל במאבק, כמוה כהצלחה של הממשלה - ולכן הם מרגישים צורך להתנגד לכך. אחרת קשה להבין איך הם ששים להגן על ה־BDS, שמנסה לקדם חרם גם על עצמם, כלומר על האקדמיה שבה הם פועלים.
בכל מקרה, למרות ההצלחות האחרונות, המאבק בחרם רחוק מסיום. אנו נוטים לראות את המאבק בתנועה במושגים של ניצחון או הפסד, אך תנועת החרם מאמינה כי גם כאשר חסידיה מפסידים באיזושהי הצבעה, בארגון כלשהו או בקמפוס, הם מנצחים. מאחר שכל מטרתם היא להכפיש את ישראל - גם אם הפסידו באיזו הצבעה, הרי שהם בכל זאת התקדמו במאמצי הדה־לגיטימציה של ישראל ומיתוגה כ"מדינת אפרטהייד".
פרופ' אלי אברהם הוא מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, וישתתף בכנס "התמודדות עם אנטישמיות, גזענות ודה־לגיטימציה למדינת ישראל" הנערך היום (19.12.2019) באוניברסיטת חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
