האסדה והחשש: לא נהמר על בריאות ילדינו

מה הייתם עושים אם הייתם יודעים שקיים סיכוי גדול שהילדים שלכם ינשמו חומרים מסרטנים אם ילכו לגן ולבית הספר מחר, או מחרתיים? ומה אם הייתם קוראים דו"ח רפואי מסודר ומנומק, של פרופסור מודאג, כזה שכיהן 16 שנים כמנהל הרישום הלאומי לסרטן במשרד הבריאות, שאומר שמסוכן להישאר בבית שלכם באותו יום?

בעלי ואני מתגוררים עם שני ילדינו בזכרון יעקב, אבל גדלנו במרכז. הגענו לכאן לפני כעשור, די במקרה, מתל אביב. התאהבנו במקום, בתמהיל של האורבניות והטבע, באנשים הטובים, בחופים הכי יפים בארץ ובאוויר הנקי. הגשמנו חלום וקנינו פה בית. רצינו לגדל את הילדים באווירה הזאת, ובאוויר הזה. ואז, הקבוצות של פייסבוק וואטסאפ החלו לספר על אסדה מזהמת שהיזמים מתעקשים להקים קרוב כל כך לבית של הילדים שלנו.

מאז אנחנו לומדים שיש סיבה לדאגה.

ואנחנו רואים דלתות מסתובבות של פקידים ורגולטורים ש"מפקחים" על היזמים, ואז עוברים לעבוד אצלם. ואנחנו משתתפים בהפגנות ענק מרשימות, ולא מוצאים כמעט שום איזכור במהדורות החדשות, ומבינים שהיזמים הם גם הבעלים של ערוצי תקשורת. ואנחנו מבקרים במאהל מחאה קהילתי ומנומס, עם גיטרות ופינות יצירה, ורואים אותו מגולח על ידי שוטרים עם שופלים, למרות צו המניעה מבית המשפט.

ולאחרונה אנחנו קמים בבוקר, ומגלים בפייסבוק שההרצה התחילה בלילה. הודיעו ב-18:00. ואז אנחנו רואים צילומי מסך מתחנות הניטור שמודדות את הזיהום, ורואים שנמחקו מהדו"חות נתונים גבוהים. ועכשיו, מתוכננת פליטה מרוכזת של 8 שעות, ששווה לכמות שהאסדה תפלוט בשגרה בתקופה של בין שנה לשנתיים! מתי זה יקרה? בימים הקרובים. אולי ברביעי, אולי בחמישי, אבל זה יקרה. אנחנו כבר נודיע לכם, הם מבטיחים.

באתר "לוויתן – הפרויקט הלאומי", כותבים שאין סכנה. כך גם מודיע המשרד להגנת הסביבה, שמסתמך על הדיווח של לוויתן. אבל כבר ראינו שמדענים מערערים על איכות הבדיקה והמדדים, ושהפקידים של המשרד להגנת הסביבה לא ממש עובדים אצלנו. בקבוצות הוואטסאפ של הגן והכיתה ההורים סוערים מתחילת השבוע. מי מתפנה? מי נשאר? מתי זה קורה בכלל? לאן הולכים? לא לכולם יש משפחה במרכז, כמונו.

ולכל מיני בעלי אינטרס שמנפנפים אותנו בטענה שהכל פוליטי, ראוי להזכיר: החומרים הרעילים לא מבדילים בין תושבי האזור הימנים, השמאלנים, הערבים או החרדים - ותאמינו לי שיש הרבה מכל קבוצה באזור הסכנה שלנו. יש דברים שהם מעל המחנאות האוטומטית שאופיינית כל כך לחברה שלנו בשנים האחרונות.

מאשימים אותנו בנימבי, Not In My Back Yard. האסדה הזאת, יפה היא לא, אבל ממש לא אכפת לי לראות אותה. העניין הוא שזה ממש לא הנוף. זו הבריאות של הילדים שלי.

אנחנו, בכל מקרה, כבר לא מאמינים להבטחות ולהודעות ההרגעה. כשיודיעו - אנחנו מתפנים.

עדי דקל קורן היא תושבת זכרון יעקב