המטרה והאתגר של העשור הבא - עידוד הצמיחה

נסו לקרוא את המספר הזה: 250,000,000,000,000 – 12 אפסים אחרי 250, שהם 250 טריליון דולר. זהו היקף החוב של כל ממשלות העולם. מדובר בעליה של פי 2.5 מהיקף החוב העולמי לפני עשור.

אם תהיתם אם היקף התוצר העולמי גדל בשיעור דומה, התשובה היא לא. אפילו לא דומה. היקף החוב הזה גדול פי 3 ויותר מהתמ"ג העולמי, שבעשור האחרון צמח בפחות מ-30%. אם ננסה להבין זאת מנקודת מבט אישית, הרי שהמצב דומה לעובד שלפני 10 שנים הרוויח 56 אלף שקלים בשנה והיה חייב לבנק 100 אלף שקלים, וכעת הוא מרוויח 80 אלף שקלים בשנה וחייב 250 אלף שקלים. בהנחה שלבנק אין בעיה להעמיד ללקוח הזה אשראי על פי בקשתו, השאלה היא עד מתי היקף החוב הזה יהיה מציאותי? הכוונה היא לסבירות גבוהה לפרוע את החוב.

שני המשברים הפיננסיים הגדולים בעת החדשה התרחשו בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת ובשנת 2008. שניהם, כמו כל משבר אשראי, נוצרו בשל היקפי אשראי לא סבירים.

זה דומה לסצנה בסרטים מצוירים, כשהדמות ההולכת על הקרקע ממשיכה ללכת באותו תוואי דמיוני גם אל מעבר לצוק - ורק כשמישהו מסב את תשומת ליבה שהיא הולכת בחלל, היא נבהלת ונופלת.

•איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"

•לא מסכימים עם הבחירות שלנו? בוארו לבחור את אנשי ואירועי העשור שלכם

•חושבים שאתם יודעים כל מה שקרה בעשור האחרון? היכנסו לחידון העשור הענק

בעולם הפיננסי הסצנה הזו בכלל לא מצחיקה. היא הפחד של כל העוסקים בתחום. כל עוד הבנק לא מודע לכך שהלווה חרג מכל תרחיש סביר של החזר חוב, הוא יאפשר לו לחיות במנותק מיכולתו. לכן השאלה היא, למשל, עד מתי מדינה כמו איטליה - המהווה 15% מגוש האירו - תוכל להמשיך להגדיל את החוב שלה, המתקרב לפי 1.5 מהתמ"ג (התוצר המקומי הגולמי) שלה?

עד מתי, למשל, משקיעים יאמינו בהיקף החוב של ארה"ב, העומד כעת על 23 טריליון דולר, כשהתמ"ג שלה עומד על 21.6 טריליון דולר? ארה"ב ואיטליה הן לא הדוגמאות הקיצוניות ביותר בעולם להיקפי החוב שלהן. כאמור, הסך הכל הוא היקף חוב של פי 3 מהתמ"ג.

התשובה היחידה להיקפי החוב - עידוד הצמיחה // צילום: דודו גרינשפן

הבנקים המרכזיים בעולם מודאגים, בצדק רב, מקצב הצמיחההנמוך בשנים האחרונות. מדוע? כי הם מבינים שזו התשובה היחידה להיקפי החוב הללו. בדיוק כפי שבמקרה פרטי, רק הגדלה משמעותית בהכנסות תרגיע את חששות הבנק להיקף הלוואה החורגת באופן משמעותי מההכנסות שלו.

לכן, הבנקים המרכזיים נאלצים להותיר את הריביות בעולם ברמה אפסית, או אפילו שלילית. מנגד, הממשלות לוחצות על הבנקים להוריד את הריביות ממטרה שונה לגמרי – הן עצמם לווות עצומות וכל עלייה בריבית תכביד על התקציב שלהן באופן משמעותי ותגביר את חששות הלווים להמשיך להלוות להן.

זהו, אם כן, האתגר הפיננסי הגדול שמדינות צריכות לעמוד בו בשנים הבאות – פשוט כדי לשרוד. בסביבה המסוכנת הזו, ראוי להבין, מהלכים נוגדי צמיחה הם בגדר התאבדות.

על פניו, נראה שהציבור לא מבין בזה כלום. נבחרי ציבור פופוליסטיים לוחצים להעלות תקציבים ציבוריים ו"לתת לציבור". נראה להם שהגדלת תקציבים בהכרח תשרת אותם פוליטית.

אולם למי שבוחן את הדברים לעומקם צפויה הפתעה: הציבור חכם מכפי שחושבים. דוגמה קלסית לכך היא מדיניותו של שר האוצר משה כחלון. הוא הצהיר על עצמו "חברתי" וגם פעל רבות בכיוון, הוציא סכומי עתק על תוכנית "מחיר למשתכן", סגר עסקה מהירה לתוספת פנסיה לשוטרים והקצה כספים למטרות חברתיות רבות. אלא שבניגוד לציפיות, הציבור לא תגמל אותו פוליטית.

כך את ח"כ שלי יחימוביץ', שהובילה מדיניות של הגדלת גירעונות לטובת "מטרות חברתיות". הציבור לא מתגמל את השמאל בכלל על מטרות אלה, שלכאורה מיטיבות אתו. הסיבה לכך היא שאנחנו מבינים שהכיוון הנכון הוא עידוד צמיחה. גם מי שלא מבין גדול בכלכלה יודע שכסף אמיתי הוא כסף שמרוויחים בשוק ולא מענק ממשלתי