אחד התפקידים העיקריים של נבחרי הציבור הוא להשתתף בהצבעות במליאת הכנסת בנושאים בעלי חשיבות שיש להם השלכות למשך שנים ארוכות. דוגמה בולטת לכך היתה ההצבעה שהתקיימה במליאת הכנסת ב־7 במארס 2001, שבמהלכה ביטלה הכנסת, לאחר מאבק ציבורי ממושך, את החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה ואישרה את חוק יסוד: הממשלה הישן - בתוספת כמה סעיפים שהועתקו מחוק הבחירה הישירה.
אחד הסעיפים החשובים שהועתקו היה הסעיף הקובע כי ראש הממשלה יוכל להמשיך לכהן בתפקידו עד למתן פסק דין סופי של ביהמ"ש העליון, גם אם הוגש נגדו כתב אישום פלילי. הסעיף הוכנס לחוק הבחירה הישירה כדי לתת יתר עוצמה ויציבות למעמדו של ראש ממשלה שנבחר בבחירות ישירות על ידי הציבור, אבל כשבוטל החוק החליטה ועדת החוקה של הכנסת, שבראשה עמד אז פרופ' אמנון רובינשטיין (שנחשב מומחה בעל שם בתחום המשפט הקונסטיטוציוני והיה מיוזמי הבחירה הישירה), לצרפו לחוק.
ואולם, כפי שחשפתי שלשום ב"ישראל היום" – מתברר כי איש מבין 72 חברי הכנסת שהצביעו בעד הנוסח החדש של חוק יסוד: הממשלה לא היה ער לכך שהחוק כולל סעיף שמעורר היום, 18 שנים לאחר מכן, ויכוח ציבורי נוקב לגבי המשך כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעקבות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט להגיש נגדו שלושה כתבי אישום חמורים.
עיון בפרוטוקול המלא של הדיון שהתנהל במליאת הכנסת מגלה כי איש מעשרות הנואמים בדיון לא התייחס לסעיף הזה, אף אחד לא שאל מה היו השיקולים שבגללם הוחלט להשאירו בחוק, והאם יש הצדקה לאפשר לראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום להמשיך לכהן עד תום משפטו בביהמ"ש המחוזי ולאחר מכן עד פסק הדין הסופי של ביהמ"ש העליון בערעור.
יתרה מזו, 18 שרים וח"כים ממפלגת העבודה (ובהם שמעון פרס ויו"ר הכנסת דאז אברהם בורג), שישה ח"כים ממרצ (ובהם פרלמנטרים מצוינים כיוסי שריד ז"ל, אילן גילאון, רן כהן וזהבה גלאון) וחמישה ח"כים מהמפלגות הערביות תמכו בחוק הכולל את הסעיף הפרובלמטי הזה. גם נשיא המדינה ראובן ריבלין, שהיה אז שר מטעם הליכוד, תמך בחוק.
לדאבוני, אני משתכנע כי שאיפתם של 72 הח"כים לבטל את החוק לבחירה ישירה היתה כל כך עזה, שהם פשוט לא התעניינו בסעיפי החוק שהוכללו בנוסח החדש שלו, ובכללם הסעיף המאפשר לראש הממשלה לכהן גם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום.
גדעון אלון פרסם ב־1996 את הספר "בחירה ישירה" בהוצאת ביתן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו