לא כצעקתה

הגדרת ה"תעשייה" כיום היא עניין מורכב. כשמדובר ביציקת ברזל, בייצור זכוכית ובבניית קורות ברזל ההגדרה ברורה. אלא שגם ייצור תרופות ושבבים נחשב תעשייה, ובוודאי ייצור להבים למטוסים, או ייצור חליפות, אלא שבמקרים רבים מדובר בטכנולוגיות עילית, כמעט ללא מגע יד אדם, אבל עם הרבה ידע אנושי ומחשוב מתקדם.

בישראל יש תעשייה קטנה ואיכותית. הפתיחות לשוק העולמי דחקה את התעשיינים להתמקד ביתרון היחסי של ישראל - פיתוחים וחדשנות. המעבר הזה היה כואב והוא עודנו כזה, אבל אין לנו שום ברירה. כפי שעולה מדו"ח התעשיינים המתפרסם פה לראשונה, אין לנו כוח אדם לתעשייה המסורתית - לעבודות הכפיים, ובכלל אין לנו יתרונות בתחום הזה. אפשר לדבר על הכשרה נוספת למקצועות התעשייה הבסיסיים, כגון רתכות, חרשות ובנייה, אבל זה לא ישנה את התמונה. לא רק האמא היהודייה לא מכוונת לשם, גם ערביי ישראל מעדיפים לימודי הנדסה ורפואה.

הדו"ח הזה מנסה לשדר מסר ברור - התעשיינים משקיעים יותר ומרוויחים פחות. ובכן, זה לא נכון. רק מי שמנסה לחמוק משינויי התקופה המתחייבים, נפגע. תעשיינים רבים בארץ עושים חיל ומרוויחים יפה. הקשיים הגדולים של התעשיינים הם לא השקל החזק והמחסור בכוח האדם - זו מציאות. הקושי הוא רגולציה חונקת וביורוקרטיה. בתחום הקרקעות לתעשייה, למשל, חלה התקדמות מטאורית. ראוי שהתעשיינים לא ימקדו מאמץ בצמצום תחרות ובהחלת מסים, אלא בצמצום רגולציה - מהלך שיקדם אותם ואת כלכלת ישראל, גם לטובת הצרכנים.