הצרות של הסולטן ארדואן

בסרטים, כמו למשל בסדרת הטלוויזיה "יקתרינה הגדולה" שעלתה לאחרונה לאקרנים במקומותינו, מפליאים הרוסים שוב ושוב את מכותיהם בטורקים, אויביה ההיסטוריים של האימפריה הרוסית. אפשר להניח שארדואן, הנושא עיניו להשיב את ימיה של האימפריה העות'מאנית כקדם, לא סלח ולא שכח לרוסים על מעשיהם בעבר, אך גם לא על מעורבותם במלחמה בסוריה למען בשאר, שנוא נפשו.

אבל ארדואן איננו סולטן עות'מאני כפי שנדמה לו לפעמים, וטורקיה אינה כה חזקה ואיתנה כפי שהוא רוצה להאמין. לכן ארדואן חכם וחזק על חלשים, בעיקר הכורדים, ובמידת מה גם על ארצות הברית. אבל כשהדברים מגיעים לרוסים הוא יודע להרכין ראש בפני העוצמה.

לארדואן היה חלום שאותו קיווה להגשים כשפרץ האביב הערבי, לפני קרוב לעשור. בחלומו ראה עצמו שליטו, ושמא הסולטן, של המזרח התיכון כולו. תוניס, ובעקבותיה מצרים, נפלו באותה עת לידיה של תנועת "האחים המוסלמים", תנועה אחות של מפלגתו של ארדואן. גם בסוריה קיוו התנועות האסלאמיות שנתמכו בידי טורקיה להפיל את השלטון. אלא שחלומות לחוד ומציאות: התוכנית קרסה, והוא הפך לאויב בעיני מרבית המדינות.

גם מבית מצבו של ארדואן בכי רע. לאחר כמעט שני עשורים של שלטון ללא־מצרים, ניכרת שחיקה בתמיכה הציבורית בו, בעקר בשל המשבר הכלכלי, ואף מתוך מפלגתו שלו קמו קוראי תיגר על שלטונו.

לרשימת הצרות של ארדואן נוסף עתה גם משבר ביחסים עם ארה"ב, שאותו הרוויח ביושר. למשבר תרמה החלטתו של הנשיא הטורקי להפנות עורף לחבריו בנאט"ו ולרכוש מערכות הגנה אווירית מתקדמות מדגם 400 S מרוסיה, ומאוחר יותר גם לפלוש לסוריה ולהכות בכורדים, בעלי בריתה הנבגדים של וושינגטון. לכך הגיבו האמריקנים בשורה של עיצומים כלכליים, ובשבוע שעבר גם בהחלטת בית הנבחרים להכיר בג'נוסייד שבוצע בשלהי התקופה העות'מאנית בארמנים.

אבל דומה שבשורש המשבר עומד הקושי הגובר של רבים בארה"ב להוסיף ולהזדהות עם טורקיה, בעלת הברית הוותיקה שלהם. הפנייה לעבר קיצוניות אסלאמית, ההידרדרות לעבר דיקטטורה, ולצד זאת איבה גוברת למערב ולאמריקה, מעמיקות את התהום בין שתי המדינות.

גם לוושינגטון תרומה למשבר ביחסים, בעיקר משום ששכחה כיצד על מעצמה עולמית לנהוג במזה"ת. על העלבונות שהטיח בה ארדואן היא הגיבה בהפניית הלחי השנייה, וזכתה בשל כך רק לבוז. ובכל זאת, וושינגטון היא עדיין מעצמה עולמית, חזקה וחשובה הרבה יותר מרוסיה. טורקיה זקוקה לה ולקשר עם המערב, שהוא הוא המפתח ליציבותה הכלכלית. זאת מבין היטב הנשיא טראמפ, שבדרך כל כך לא אמריקנית, עולב בארדואן ומקצץ בכנפיו, ועל כך זוכה דווקא לכבוד.

לעת עתה נוחל ארדואן כישלון אחר כישלון במדיניות החוץ שלו. יחסיו עם וושינגטון התערערו, תלותו ברוסיה גברה. בעולם הערבי איש אינו רוצה בקרבתו. גם פלישתו לסוריה עתידה להסתיים במפח נפש. ארדואן היכה אולי בכורדים, אבל בכך דחף אותם לזרועותיו של בשאר אל־אסד, אויב נחוש לא פחות של ארדואן.

מדיניות של "אפס בעיות" הפכה אפוא את טורקיה למדינה עם "אפס ידידים", בשל הגחמות והמגלומניה של ארדואן, העשוי לגלות שימיו של הסולטן, כל סולטן, על כס השלטון קצובים.