שאלות של סגנון

קשה להסתיר את התחושה המתעוררת, אולי באיחור אצל חלקנו, כשנה לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב, לקראת התמודדות טראמפ על כהונה שנייה בבית הלבן. ללא יומרה או מיומנות לבחון את איכות תפקודו כנשיא, נוכל להישען על התבטאויותיו הפומביות. ואלה מעוררת דאגה, או לפחות תמיהה. יש בהן אף לעורר הרהור על אופי התנהלותו של טראמפ.

התהליך המטריד החל למעשה מראשית כהונתו. כזכור, הציב טראמפ את סוגיית הגבול עם מקסיקו כיעד מועדף לסיום המציאות שבה מקסיקנים ויוצאי אומות אחרות באמריקה הלטינית מנסים, לעיתים בהצלחה, "לגנוב את הגבול", בתקווה לזכות, כנגד כל הסיכויים, במעמד של תושבי קבע בארה"ב, ארץ השפע. טראמפ, באותם ימים של ראשית כהונתו, נקט ביטוי מכפיש כלפי אומה שלמה, כשכינה את המסתננים מן הדרום "אנסים", "גנבים", ועוד.

דברים ברוח זו ביטא בעצרת שאליה הגיעו רבים, אוהדים ברובם, כדי לשמוע את דבר הנשיא. ובעודו מתבטא כך, הוא מסובב את ראשו, מפנה אותו לציבור הזה, שמריע לו. חלק גדול מההתבטאויות הקשות שלו מעליבות בעיקר את העיתונות, וגם הן נענות בתרועות הסכמה נלהבות.

על גסות רוח אין מעמידים אזרח למשפט, ואין פותחים בהליכי הדחה של נשיא ארה"ב. אבל רבים מאוד בארצות הברית וברחבי העולם בוודאי שואלים את עצמם: "הזוהי לשונו של מנהיג העולם החופשי?". בינתיים שבר הנשיא טראמפ את השיא של עצמו: כאשר גאתה הביקורת החריפה על נטישת המיעוט הכורדי בדרום סוריה, תוך כדי פינוי הכוחות האמריקניים מן האזור, אמר הנשיא טראמפ: "לא ידוע לי כי הכורדים השתתפו בנחיתה בנורמנדי" (יוני, 1944).

היה זה מן הסתם מענה לביקורת, אך אמירה זו אינה יכולה להוות נימוק רציני - אלא מגוחך, לצעדים האחרונים שנקט טראמפ. הבה נתאר לעצמנו כי הנשיא ניקסון, באוקטובר 1973, בתשובה לבקשת גולדה מאיר לסיוע צבאי בעת מלחמת יום כיפור, היה מגיב: "לא זכור לי כי אתם, היהודים, השתתפתם בנחיתה בנורמנדי".

אכן, בעת הנחיתה להצלת אירופה, ישראל עוד לא באה לעולם, והעם היהודי התייפח על הכחדת ששת המיליונים. ואשר למיעוט הכורדי: לאיזו נוכחות צבאית של הכורדים מתייחס הנשיא? האם הגנרל אייזנהאואר, מפקד בעלות הברית, התחנן למנהיגות הכורדית שתשגר לאירופה טנקים או מטוסים, כדי לסייע לבעלות הברית? ספק אם טראמפ ישנה את אורחותיו, עלינו רק לספוג את סגנונו.