בעיניים סגורות

דעות

החטא של "ימים נוראים" הוא היעדר כל מורכבות, שאלות עומק או התלבטות היוצרת אמנות גדולה • הוחמצה פה הזדמנות ראשונה ואמיתית לפתיחת הפצע שקפא אז, בשנות ה־90

ביציאה מהסרט "ימים נוראים" אמרה האישה הצעירה שהלכה לפניי לדייט שלה: "אתה קולט, איזה מטורף היה פה לפני שנולדנו? שלום עם פלשתינים, אוטובוסים מתפוצצים, ואשכרה רצחו פה ראש ממשלה, אתה יכול לדמיין את זה היום?". "מטורף לגמרי", השיב בן זוגה באדישות, "אבל הסרט ממש מבאס. חבל שלא נשארו כרטיסים ל'ג'וקר'".

אינני מבקר קולנוע רק מבקר בו הרבה, אך גם לצופה מן השורה השמינית קשה שלא להבחין בשלל הפגמים של "ימים נוראים". צילום חובבני, מצלמה רועדת חסרת פוקוס וצבע דהוי. אולם כל זה היה בגדר זוטות טכניות אם הסרט היה מכיל ולו גרעין של סיפור או איזו דרמה ממשית. רוב הסצנות מרגישות כאילו נכתבו בידי אלגוריתם שאמרו לו מה נקודת ההתחלה, סימנו לו את הסוף ועכשיו הוא צריך לגרום לסיפור לקרות. גם אם כל הפרטים מדויקים היסטורית, נדמה שהתסריט והבימוי חסרי כל הבנה ברגשות בני אדם וכיצד הם מתנהלים. כך השחקנים הופכים לדמויות קרטון שצריכות לעבור ממקום למקום, ללא הבנה אמיתית להיגיון הפנימי או לסיפור שמניע אותם. למה? כי ככה אלוהי הסרט רצה.

צילום: ג׳ואי סולומון

אם היה פייסבוק בשנות ה־90, סביר להניח שיגאל עמיר היה מחבריי או לפחות חבר של חברים בפייסבוק. באנו מאותו בית גידול של הציונות הדתית, אותו שבט בבני עקיבא, מזרחים בעולם הישיבות, אני מכיר אישית חלק מהדמויות שמופיעות בסרט, הייתי נוכח בלא מעט סצנות מקבילות לסרט. משבת חיזוק, דרך הנסיעות לקריית ארבע ועד התשובות המתפתלות של רבנים בכל הנוגע לנקודות שבהן ההלכה מתנגשת בחוקי הדמוקרטיה הישראלית.

לא שציפיתי להתלבטויות רסקולניקוביות מהדמות השטוחה של עמיר בסרט, אך למרבה הצער שום דבר מכל זה אינו מופיע בצורה אמינה או כזו שמבהירה את עומק הקריעה הפנימית הדרושה מאדם דתי במהותו, לבצע משהו שמנוגד לעשרת הדיברות. כך קורה שהסרט כושל במשימה המפחידה מכל - יצירת איזו אמפתיה, הבנה או הזדהות עם עמיר. אני מבין למה זה יכול להיות מפחיד במיוחד, שכן כל ניסיון "להבין" או להזדהות עם הרוצח, מחליש את הטיעון המרכזי של יוצרי הסרט - עמיר היה רק מריונטה שלחצה על ההדק.

על פי יוצרי "ימים נוראים", שלושת מפעילי הבובה של עמיר היו נשים, רבנים ונתניהו. חלק ניכר מהסרט מוקדש לתיאור יחסיו עם נשים. אחת דוחה אותו כי סבתה לא אוהבת מזרחים, אחרת עשתה לו עיניים ומבחן אומץ לדייט עם פסק הלכה של דוד שלה, ומעל הכל גאולה, אמו, המוצגת כארכיטיפ של אמא מזרחית שבמקרה מצולמת עסוקה בבישולים. מול האב הרגיש וחסר הגבריות של יגאל, גאולה נתפסת כמי שמטמטמת את בנה מתחת לסינור המגן, זאת על ידי הטמעת הרעיון שהוא יגאל את עם ישראל. למה? בגלל שצירוף שמו יחד עם שם אמו ואביו יוצר את המשפט "יגאל גאולה שלמה".

אם לא די במיזוגיניה הסמויה, יוצרי הסרט מפנים אצבע מאשימה כלפי הרבנים. בכמה סצנות הם מתפלפלים בפסקי הלכה שלכל בר דעת ברור שהם על גבול המדע הבדיוני. הרבה רבנים הכרתי, אך לא נתקלתי ברבנים זדוניים כמו בסרט. אינני מיתמם, הכרתי קיצונים שדיברו על ימות המשיח שבהם לא יהיו יותר שונאי ישראל בעולם, וכיפת הסלע תוסר בדרך פלא מן ההר. אך מבחינתי ומבחינת חבריי, זה היה דיון מקביל לשאלה האם כשמסע בזמן יהיה אפשרי, אדם יוכל לרצוח את סבו או לא. איכשהו אני לא זוכר שאת אלברט איינשטיין מישהו האשים בהסתה לרצח.

בכל אופן, גם אם היו רבנים שלהם יש אחריות כלשהי לרצח, העיסוק השטחי של הסרט ברבנים המתפלפלים מעוות את המציאות ומציג אותם כתופעה מרכזית כשבפועל מדובר בשוליים של השוליים שלא מעט ביקורת נמתחה עליהם גם בזמן אמת.

"רבין לא בוגד, הוא לא בוגד, הוא טועה, הוא טועה בגדול, והוא גם יפנה את דרכו, אבל הוא איננו בוגד... יש לנו כאן עסק עם יריבים פוליטיים, לא עם אויבים, אנחנו בני עם אחד". אפריל 1995, הדובר - בנימין נתניהו. ועל פי "ימים נוראים", הוא השותף השלישי בהפעלת הבובה שהיא יגאל עמיר.

צילום: רוני שיצר

לא צריך שופטים בירושלים כשיש יו־טיוב בעולם, חפשו שם את נתניהו אומר את המילים שציטטתי ותמצאו די בקלות. משום מה יוצרי הסרט לא הצליחו למצוא את הקליפ המדובר. לעומת זאת, הקליפ מההפגנה בצומת רעננה שבה נתניהו הולך בראש מסע הלוויה לפני "ארון הקבורה של רבין" מבליח בסרט. חבל שהתחקירנים נרדמו במשמרת, ואף אחד לא טרח לעדכן אותם שעל ארון הקבורה נכתב "רבין ממית את הציונות". אם הדיוק הזה נראה לכם כעניין של סמנטיקה, היזכרו נא כמה דיונים סמיוטיים ופילולוגיים הוקדשו בשבוע שעבר לאמירת עודד בן עמי - "בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן".

"מפעיליו נאלצו להבליג אל מול פעילותו כדי שלא ייחשף", אמר יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, כשהתייחס להפעלת הסוכן "שמפניה" - אבישי רביב. אילן דיבר גם על התמונות מההפגנה בכיכר ציון, של רבין במדי האס.אס. בין שהיו באשמת רביב או לא, הסרט לא מתייחס כלל אל המורכבות והאחריות שבה הגוף שאמור לשמור על ביטחון ראש הממשלה מפעיל סוכן פרובוקטור שמעודד אנשים להקצין.

עיקר חולשתו של הסרט "ימים נוראים" הוא היעדר כל מורכבות, העלאת שאלות עומק או איזו התלבטות היוצרת אמנות גדולה. בסיום הסרט נשארו האנשים לשבת באולם כמה דקות בשתיקה. תהיתי אם זה מפני שחשו כי מדובר בפרסומת ארוכה ועוד רגע הסרט האמיתי יתחיל. בסופו של דבר "ימים נוראים" נותר פלקט פוליטי בעומק סטטוס שחוזר על התזה שרבין נרצח, ביבי הסית, ומה למדנו מכך? כלום. אולי היה עדיף אם היו קוראים לסרט "ימין נוראי" וחוסכים את שאר תקציב ההפקה.

צילום: דויד פרץ

משונה בעיניי שכל אותם מבקרי קולנוע המתלהבים מ"ג'וקר", שכולו מסע להבנת נפש רוצח נוראי, לא מבקרים את "ימים נוראים" על ההתחמקות מהעיסוק ברוצח או מכל ניסיון אמיתי וכן להבין מה קרה שהוביל לשלוש היריות בכיכר מלכי ישראל.

למרות שמדובר באחד האירועים הטראומטיים והמרכזיים בדברי ימי מדינת ישראל, מוזר לגלות כמה מעט עסקה האמנות הישראלית ברצח רבין עד היום. "ימים נוראים" היה יכול להיות צעד ראשון וחשוב לפתיחת הפצע שקפא בשנות ה־90. לכן הלב מצר על ההחמצה. העיסוק הפנימי במורכבות הפצעים והשריטות שלנו כחברה הוא זה המגבש את החברה הישראלית משלל קרעיה ומעמיד מראה המשקפת את נפש האומה. לא יכול להיות שגם רבע מאה לאחר "שלום, חבר", המשפט שמתאר טוב מכל את יחס החברה הישראלית לרצח רבין הוא "תשמור על העולם ילד, יש דברים שאסור לראות..." הרצח שם, אבל עדיין - אסור לראות.