ניחוח דק של אכיפה בררנית

נראה שבהשראת הסתיו, גם הרוחות הנושבות ממשרדי המשפטים ומלשכת היועמ"ש החלו לשנות כיוון מאז השימוע בעניין תיקי רה"מ. מתיקים בטוחים ויצוקים בבטון, עתירי הקלטות ומסמכים מפלילים, החלו הפרשנים הנבוכים לזהות, באיחור של שלוש שנים, חורים בתזת השוחד נגד נתניהו. הדלפות חומרי החקירה שליוו את השימוע חשפו התנהגות גבולית של מערכת האכיפה מול עדי המדינה, והעלו תמיהות נוספות בנוגע לניהול החקירה.

ייתכן שמדובר ברושם כוזב, אך תהיה אשר תהיה החלטת היועץ, נראה שבתיקי נתניהו טיפסה הפרקליטות על עצים גבוהים במיוחד. והעץ הגבוה וגם הרעוע ביותר, זה שיכול לקרוס ולמוטט את כל היער, הוא הקביעה כי סיקור חיובי הוא שוחד. על אופיה התקדימי ניתן ללמוד לא מ"כתבי חצר" או מדפי המסרים, אלא מדבריו של פרקליט המדינה עצמו, שאמר בראיון ל"מקור ראשון": "כל תקדים משפטי חייב להתחיל בנקודה כלשהי... אז בגלל שמדובר בראש הממשלה נדחה את התקדים?"

אפילו הפרקליטות מתקשה להגדיר מהו, בעצם, סיקור חיובי, איך קובעים מתי הוא נעשה במסגרת כללי המשחק ומתי הוא הופך לשוחד. בכתב החשדות מתוארת העבירה המיוחסת לבעלי בזק ואתר וואלה, שאול אלוביץ', כ"היענות חריגה" לדרישות הסיקור החיובי של נתניהו, שבתמורה לה זכה להטבות רגולטוריות מפליגות.

מהי היענות חריגה? מהי בדיוק הנורמה שממנה חרג אלוביץ'? אילו כלים יש לפרקליט המדינה, שי ניצן, לקבוע כי מדובר בחריגה, ואיך בחר דווקא בתיק מהרגישים בתולדות המדינה, ללא ראיה ישירה לעסקת שוחד, ליצור תקדים פלילי מול ראש ממשלה מכהן?

יחסי קח ותן בין עיתונאים ופוליטיקאים הם עניין יומיומי, החל מפרגון תמורת סקופ ועד עסקאות במיליונים מכספי הציבור ומתן חסויות לכנסים. עיתונאים טסים למסעות תפנוקים בחו"ל על חשבון משלמי המסים או כ"אורחים של", ומנחים פאנלים בתשלום משמאל ומימין. אפשר, אם ממש רוצים, לקבוע שחלק מהיחסים האלו הם שוחד. אך מרגע שמחליטים, הכלל הזה צריך לחול על כולם. משום מה הוא חל רק על אדם אחד - ולא שחסרים מקרים מובהקים אחרים, על פי הרף החדש שהציבה הפרקליטות.

האם, למשל, העובדה שיאיר לפיד המשיך לעבוד בקבוצת "ידיעות" אחרי ההכרזה על כניסתו לפוליטיקה, והעובדה שמאז חברי מפלגתו העבירו מיליונים מכספי הציבור לאותה הקבוצה והצביעו עבור חוק ששווה עבורה מיליונים, אינן ראויות לחקירה? האם העובדה שנפגש בחשאי עם בעלי "ידיעות אחרונות" ושוחח עימו על סיקור חיובי איננה בגדר "היענות חריגה"?

האם רמטכ"ל וסביבתו, שהדליפו סודות מדינה לעיתונאים כדי "לקנות אותם" ולנסות להניא אותם מסיקור שלילי, הוא לא עניין חמור מספיק כדי לקבוע תקדים? האם פרקליט מדינה ומשטרה יכולים להעניק לעיתונאית המסקרת אותם חסינות מפני העמדה לדין בעבירות חמורות שביצעה, והאם לא ראוי לבדוק אם אין בכך תקווה ל"היענות חריגה" מצידה?

התשובה לשאלות אלה היא שגם אם לא בטוח שיש כאן סיקור חיובי, מצחנת האכיפה הבררנית קשה להימלט.