"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

המשחק הכפול של ליברמן

,עודכן

אין בכך ספק - מי שמחולל את המאורעות הפוליטיים האחרונים הוא אביגדור ליברמן. הוא זה שיצר את מה שמכונה "הפלונטר", לאחר שבבחירות אפריל סירב להצטרף לממשלת הימין, והוא זה שהעמיק אותו כשהמשיך בסרבנותו בסבב הנוכחי. התנהלותו של ליברמן, אם כן, היא המפתח להבנת התקופה, ובשורות הבאות ננסה להציג לכך הסבר.

רבים מייחסים לליברמן מוטיבציות פרסונליות כמו נקמנות אישית בנתניהו או - כפי שטען ראש הממשלה - מניעים זרים. אולם למרות שלגורמים מסוג זה עשויה להיות השפעה על שיקול דעתו, אני סבור שראוי לנתח ולהבין את ליברמן גם במונחים פוליטיים רציונליים פשוטים.

לאחר סבב הבחירות באפריל שבו ליברמן כמעט גירד את אחוז החסימה, היה ברור שהוא חייב להמציא את עצמו מחדש. ליברמן הבין שלרוץ שוב בעוד ארבע שנים על הטיקט של "מימין לליכוד", לא יוביל אותו לשום מקום. העובדה שלפיה גוש הימין בלעדיו נתקע על 60 מנדטים יצרה את ההזדמנות והוא ניצל אותה עד תום. בבחירות ספטמבר הופיע ליברמן כבשורה החדשה של המרכז, כאשר בניגוד לקמפיינים הלאומיים בעבר שעסקו בעונש מוות למחבלים, בלי נאמנות אין אזרחות" וכדומה, הוא רץ על סדר יום אזרחי של דת ומדינה ותפס יפה את המשבצת שפינה משה כחלון שחזר לליכוד.

השרידות הפוליטית של ליברמן חייבה את יצירת "הפלונטר" בעת הנוכחית, וככל שהדברים נוגעים אליו - המהלך עלה יפה.

זהו חלק מההסבר לפוליטיקה הליברמנית, אבל כדי להבין אותו עד הסוף צריך לחזור אחורה. כפי שהזכיר משה איפרגן בפרופיל הטוויטר שלו, ליברמן מתנהל באופן עצמאי מהמחנה הלאומי כבר זמן רב. בבחירות 2013 ליברמן רץ עם הליכוד תחת רשימה מאוחדת "הליכוד ביתנו", כאשר הכוונה היתה להוביל איחוד רשימות לאחר הבחירות ולצרף את ליברמן לליכוד. האיחוד הזה נתקל בהתנגדות בתוך המפלגה, וביולי 2014, סמוך לתחילתו של מבצע צוק איתן הוא הודיע על פירוק החבילה ופעולה פוליטית במפלגות נפרדות. בבחירות 2015 ליברמן לא הצטרף לממשלת הימין, ובדקה ה־90 קמה בדוחק ממשלת 61 צרה. במאי 2016 הוא הצטרף לממשלה כשר הביטחון, ובנובמבר 2018, שנתיים וחצי לאחר מכן, הוא התפטר והצית את הדינמיקה שהובילה לבחירות.

ליברמן, אם כן, ממשיך לשחק משחק כפול: הוא מציג את עצמו כנאמן לעקרונות המחנה הלאומי, אך פועל פוליטית נגדו, כאשר עקרון העל הוא עתידו הפוליטי ושרידותו האישית.

לא נקמנות ויצרים יש כאן, אלא מהלכים פוליטיים מחושבים והגיוניים, ודווקא משום כך הפלונטר הליברמני כה קשה לפיצוח. מה ליברמן רוצה? מהי התוצאה הרצויה? לאן הוא שואף? יש רק איש אחד שיודע. לנו, בכל אופן, יש 28 ימים לגלות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר