התעוררות שיש לעודד

זה שנים מספר קשה להעלות על הדעת סוף שבוע שקט ללא מקרה אחד לפחות של רצח במגזר הערבי. בנשק חם, בסכין או בתגרת ידיים - האלימות גואה ואינה פוסחת על שום יישוב ערבי. השיטפון הולך ומתעצם וגורר איתו מרוץ חימוש: צעירים רבים מחזיקים בנשק כדי להעביר לסביבה מסר מאיים או מרתיע.

וזה לא רק 74 מקרי הרצח מתחילת השנה, או 1,380 המקרים משנת 2000. זו גם הנהיגה הפרועה, הדהירה על טרקטורונים ועל מכוניות בלילות, והשתלטות העבריינים על המרחב, מקיוסק פינתי ועד למכרזים בחלק מהרשויות המקומיות.

השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, אמר בשבוע שעבר דברים קשים על האלימות בחברה הערבית, ורבים התקוממו נגדו. אולם דומה שלמבקריו היתה יותר בעיה עם מי שאמר את הדברים, ופחות עם תוכן דבריו. כן, יש תרבות של אלימות ובריונות בחברה הערבית, והיא מחמירה. חלק ממנה נובע מתהליכים חברתיים כמו אובדן הסמכות ההורית, שקיעת מעמדו של מנהיג החמולה וירידת מעמדן של דמויות סמכותיות בחינוך ובקהילה.

אבל גם למדיניות ההזנחה של שנות ה־70 וה־80 ביישובים הערביים יש חלק בדבר. חוסר האמון במשטרת ישראל אינו חדש, וגם הקמת תחנות משטרה בכל היישובים הערביים לא תשנה זאת. אמון האזרחים הערבים במשטרה ישתקם כשכל אחד מהם ירגיש שהוא מקבל שירות מהשוטרים, ולא "מסומן" או "נרדף" על ידיהם.

ובכל זאת, יש סימנים מעודדים, ובראשם המחאה בהובלת הח"כים הערבים ושיתוף הפעולה בין המפגינים למשטרה, שגילתה איפוק מופתי כשנסגרו צירי תנועה מרכזיים במדינה. אפשר להבין את הרתיעה הנוצרת אצל יהודים כשלתביעת ההגנה ממשטרת ישראל נלוות גם תמונות של הנפת דגל התנועה הפלשתינית על ידי חלק מהמפגינים. אך צריך לזכור את העיקר: הזרם המרכזי בחברה הערבית משמיע קריאה לשילוב אזרחי מלא. מהי תביעה למיגור אלימות ולהגנה ממשטרת ישראל, אם לא חלק מהבעת רצון להשתלבות במדינה ובמוסדותיה והכרה במוסדות הלאומיים כגורם האחראי לביטחון האישי של כל אחד ואחד מאיתנו?

יש תחושה שגם הציבור היהודי מתחיל להפנים את משמעויותיה העמוקות והמורכבות של הבעיה, ומותר לקוות שבעתיד הקרוב תיוחד ישיבת ממשלה לטיפול באלימות הגואה בחברה הערבית. אם תנועת המחאה תמשיך להתנהל כפי שהתנהלה עד כה, היא עשויה להביא לתוצאות מהר מצפוי. למרות המשבר הפוליטי המשתק, אפשר שהגורמים הרלוונטיים מתחילים להכיר בדחיפות הסוגיה ואף לפעול בשטח.

ועדיין, אחד התנאים החשובים להצלחת המחאה ולמיגור האלימות הוא רתימתה של החברה היהודית בישראל. אסור שגם על הנושא הזה תשתלט המחלוקת בין ימין לשמאל. מדובר במצב חירום, משום שהאלימות הזו לא נשארת תמיד בתחומי היישובים הערביים. לתרבות אלימה ולגורמים עברייניים יש נטייה להתפשט ולהשתלט על כל חלקה טובה. זהו רגע של אחדות אינטרסים ויעד משותף; וזהו הרגע להושיט יד.

ג'לאל בנא הוא יועץ תקשורת ועיתונאי