"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

התעוררות שיש לעודד

,עודכן

זה שנים מספר קשה להעלות על הדעת סוף שבוע שקט ללא מקרה אחד לפחות של רצח במגזר הערבי. בנשק חם, בסכין או בתגרת ידיים - האלימות גואה ואינה פוסחת על שום יישוב ערבי. השיטפון הולך ומתעצם וגורר איתו מרוץ חימוש: צעירים רבים מחזיקים בנשק כדי להעביר לסביבה מסר מאיים או מרתיע.

וזה לא רק 74 מקרי הרצח מתחילת השנה, או 1,380 המקרים משנת 2000. זו גם הנהיגה הפרועה, הדהירה על טרקטורונים ועל מכוניות בלילות, והשתלטות העבריינים על המרחב, מקיוסק פינתי ועד למכרזים בחלק מהרשויות המקומיות.

השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, אמר בשבוע שעבר דברים קשים על האלימות בחברה הערבית, ורבים התקוממו נגדו. אולם דומה שלמבקריו היתה יותר בעיה עם מי שאמר את הדברים, ופחות עם תוכן דבריו. כן, יש תרבות של אלימות ובריונות בחברה הערבית, והיא מחמירה. חלק ממנה נובע מתהליכים חברתיים כמו אובדן הסמכות ההורית, שקיעת מעמדו של מנהיג החמולה וירידת מעמדן של דמויות סמכותיות בחינוך ובקהילה.

אבל גם למדיניות ההזנחה של שנות ה־70 וה־80 ביישובים הערביים יש חלק בדבר. חוסר האמון במשטרת ישראל אינו חדש, וגם הקמת תחנות משטרה בכל היישובים הערביים לא תשנה זאת. אמון האזרחים הערבים במשטרה ישתקם כשכל אחד מהם ירגיש שהוא מקבל שירות מהשוטרים, ולא "מסומן" או "נרדף" על ידיהם.

ובכל זאת, יש סימנים מעודדים, ובראשם המחאה בהובלת הח"כים הערבים ושיתוף הפעולה בין המפגינים למשטרה, שגילתה איפוק מופתי כשנסגרו צירי תנועה מרכזיים במדינה. אפשר להבין את הרתיעה הנוצרת אצל יהודים כשלתביעת ההגנה ממשטרת ישראל נלוות גם תמונות של הנפת דגל התנועה הפלשתינית על ידי חלק מהמפגינים. אך צריך לזכור את העיקר: הזרם המרכזי בחברה הערבית משמיע קריאה לשילוב אזרחי מלא. מהי תביעה למיגור אלימות ולהגנה ממשטרת ישראל, אם לא חלק מהבעת רצון להשתלבות במדינה ובמוסדותיה והכרה במוסדות הלאומיים כגורם האחראי לביטחון האישי של כל אחד ואחד מאיתנו?

יש תחושה שגם הציבור היהודי מתחיל להפנים את משמעויותיה העמוקות והמורכבות של הבעיה, ומותר לקוות שבעתיד הקרוב תיוחד ישיבת ממשלה לטיפול באלימות הגואה בחברה הערבית. אם תנועת המחאה תמשיך להתנהל כפי שהתנהלה עד כה, היא עשויה להביא לתוצאות מהר מצפוי. למרות המשבר הפוליטי המשתק, אפשר שהגורמים הרלוונטיים מתחילים להכיר בדחיפות הסוגיה ואף לפעול בשטח.

ועדיין, אחד התנאים החשובים להצלחת המחאה ולמיגור האלימות הוא רתימתה של החברה היהודית בישראל. אסור שגם על הנושא הזה תשתלט המחלוקת בין ימין לשמאל. מדובר במצב חירום, משום שהאלימות הזו לא נשארת תמיד בתחומי היישובים הערביים. לתרבות אלימה ולגורמים עברייניים יש נטייה להתפשט ולהשתלט על כל חלקה טובה. זהו רגע של אחדות אינטרסים ויעד משותף; וזהו הרגע להושיט יד.

ג'לאל בנא הוא יועץ תקשורת ועיתונאי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר