לא הדתה, אלא מסורתיזציה

משהו טוב עובר על החברה הישראלית: מסורתיזציה. החלוקה הדיכוטומית והנוקשה בין "דתי" ו"חילוני" מפנה את מקומה לרצף מגוון, והחברה מבקשת יותר ויותר חיבור ליהדות ולמקורותיה. קמפיין ה"הדתה" הצעקני, המנופף בשד דתי מדומה, טובע בביקוש האותנטי למסורת יהודית. המגמה הברוכה הזו, שבאה לגמרי מלמטה, יכולה לסייע גם בריכוך המתחים הפוליטיים בין דתיים לחילונים ולסמן לפוליטיקאים המתקוטטים שהעם מעוניין ביהדות מתונה, שרובו יכול להתאחד סביבה גם בלי הסדרים שייכפו מלמעלה.

גם מי שלא ביקר בבית כנסת, התקשה להחמיץ את האווירה היהודית המיוחדת בחודש אלול ולאורך הימים הנוראים, מאירועי סליחות המוניים בהשתתפות זמרים מובילים ועד משדרי רדיו וטלוויזיה על משמעות תקופה זו בשנה. הדברים הגיעו לשיא בשידור הישיר בשלושת ערוצי הטלוויזיה של הסליחות ההמוניות בכותל המערבי בערב יום הכיפורים. כל אלה מצטרפים לעליית קרנה של המסורתיות גם בימים של חול ישראלי. במצעד השנתי של גלגלצ שניים מתוך עשרת שירי השנה הם בעלי תוכן דתי מובהק. שירים עם זיקה ליהדות ולמקורות מושמעים ברדיו כדבר שבשגרה. באותה תחנה, שבעבר נחשבה מעוז חילוני, מוקדשות פינות לפרשת השבוע בשתי תוכניות שישי. 23 מהזמרים המובילים בישראל, רובם לא מזדהים כדתיים, מתגייסים לשיר שעוסק במיזם לימוד תורה ("מתחילים מחדש").

השינוי הזה בא לידי ביטוי גם בנתונים. זה שנים ארוכות סקרים מלמדים שרוב הישראלים, גם אלו שמגדירים את עצמם חילונים, מאמצים מנהגים דתיים. יותר מ־60 אחוזים מהיהודים בארץ צמים ביום כיפור; 64 אחוזים מקפידים על כשרות בביתם, ועוד. אבל מדד דת ומדינה של עמותת חדו"ש (לחופש דת ושוויון) שהתפרסם לקראת ראש השנה הפתיע. על פי ממצאיו, היחס ליהדות ולמסורת משתנה באופן דרמטי בין הדורות. בעוד שבוגרים (בני 50 ומעלה) חוששים מהדתה ולא רוצים זיקה לממסד הדתי, בקרב הצעירים (עד 30) התמונה הפוכה. הם לא חוששים מהדתה ורוצים להינשא כדת משה וישראל.

השינוי הזה אינו תוצאה של מדיניות; הוא בא מלמטה. אין חוקים המחייבים קידום יהדות בתרבות פופולרית או שידורי סליחות מהכותל; יש ביקוש ליהדות, וציות לצו הלב היהודי. הרצון ליהדות וולונטרית עולה בבירור גם מהסקרים הבוחנים את היחס ליהודיות ולדת ומדינה. בעוד ברמה האישית הרוב בוחר במסורתיות, ברמה הלאומית הרוב מתנגד להסדרים הכופים אותה. רוב הישראלים תומכים באפשרות של בחירה בנישואים, בהסדרה של מנוחת השבת ובתחבורה ציבורית בשבת ברמה העירונית ובהתאם לאופי היישוב, ודוגלים בפלורליזם בשירותי הדת.

רוב הישראלים מייחסים משמעות רבה למתח בין דתיים לחילונים, ואף סבורים שהוא מסכן את שלמות החברה הישראלית. המתח הזה נובע בעיקרו ממחלוקות קשות על ההסדרים הפורמליים של יחסי הדת והמדינה. כשבוחנים את החברה הישראלית ואת המסורתיזציה שהיא עוברת, ברור שיש מכנה משותף רחב ביחס ליהדות, בפרט ברמת הבחירה האישית. המסקנה ברורה: כדי שישראל תהיה יהודית, לא צריך עוד חוקים והסדרים. כדי לאפשר ליהדות לפרוח באופן אותנטי ומשמעותי, צריך לשחרר ממנה את כבלי המדינה ולתת לישראלים לבחור את הגוון היהודי שלהם בעצמם.

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס