המרוויחים הגדולים: איראן ודאעש

נסיגת הכוחות האמריקניים מצפון סוריה והפקרתם של הכורדים לחסדיו של ארדואן מביאות לסיומה את מעורבותה של וושינגטון במלחמה בסוריה; מעורבות כושלת, נעדרת תכלית ומטרה, העשויה להתברר כבעלת השלכות הרות אסון לידידיה של ארה"ב באזור.

הנשיא טראמפ צודק באומרו כי לארה"ב לא היה מעולם מה לחפש בסוריה, מדינה שאינה אלא "חול ומוות", המשוסעת בסבך של סכסוכים עדתיים ושבטיים, ושאף הפכה למגרש משחקים שבו מתקוטטות רוסיה, טורקיה, איראן, סעודיה, ואפילו ישראל.

אלא שהכוחות האמריקניים לא הגיעו לסוריה מלכתחילה כדי להביא לסיומה של המלחמה העקובה מדם שהתנהלה בה, וגם לא כדי להעניק חירות וצדק לבני העם הסורי. הם גם לא הגיעו לסוריה - כפי שקיוותה ישראל - כדי לבלום את שאיפות ההתפשטות של איראן.

מטרתם של האמריקנים היתה ללחום בדאעש, שהצליח להשתלט על קרוב למחצית משטחה של סוריה, וממנה הוציא גלי טרור ששטפו את רחבי העולם והגיעו אף אל ארה"ב. האמריקנים הם האחרונים לזלזל בסכנת הטרור. בסופו של דבר, המתקפה היחידה על אדמת ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה לא היתה רוסית או סינית, אלא מתקפת טרור של אל־קאעידה, תנועת האם של דאעש, שהפילה אלפי חללים בניו יורק ובוושינגטון ב־11 בספטמבר 2001.

החיילים האמריקנים שנשלחו לסוריה הצליחו למוטט את הח'ליפות שהקים דאעש. מבלי לזלזל בפעולתם של אלפי הלוחמים האמריקנים על אדמת סוריה, בחלקן של המתקפות המדויקות של מטוסים אמריקניים או בתרומתו של המודיעין המדויק שנאסף בסיועה של ישראל, הצלחת האמריקנים נזקפת לזכות התגייסות הכורדים בצפון סוריה ובמערב עיראק, ולצידם גם השיעים בעיראק, ללחום פנים אל פנים על הקרקע בדאעש. הלוחמים הכורדים בסוריה הם אלו שלחמו בקרבות קשים ועקובים מדם וכבשו מידי דאעש כפר אחר כפר ועיירה אחר עיירה עד לניצחון הסופי.

אלא שלמרות מיטוט המדינה שהקים, דאעש לא חוסל כארגון גרילה לוחם והוא מוסיף לקיים נוכחות בתוככי האוכלוסייה הסונית בסוריה ובעיראק. גם האידיאולוגיה שלו לא נעלמה, כפי שמעיד המשך גל פיגועי הטרור על רקע אסלאמי שהתרחשו לאחרונה, אפילו על אדמת אירופה.

לכל היותר חזר דאעש בעקבות המפלה שספג אל נקודת ההתחלה שממנה יצא בקיץ 2014 למסעות כיבושיו בעיראק ובסוריה: ארגון גרילה לוחם המבצע פיגועי טרור קטלניים נגד כוחות של הצבא הסורי או העיראקי ושאר מתנגדים ויריבים, וממתין לשעת הכושר לשוב ולהרים ראש.

דומה שמעט מאוד השתנה במרחב הסורי־עיראקי בעשור האחרון. האוכלוסייה הסונית מותשת מן המלחמה אבל עודנה חשה מקופחת ונרדפת בידי השליטים בבגדד ובדמשק, העומדים בראש משטרים הצבועים בגוונים עדתיים שיעיים ועלאוויים. תחושה זו של קיפוח ואף של תיעוב גברה בצל הנוכחות האיראנית, שהיא בבחינת סדין אדום לסונים רבים.

כל עוד קיימו האמריקנים נוכחות באזור וכל זמן שתמכו בכורדים, התקשה דאעש לשוב ולהרים ראש, אבל עתה נפתחה בפניו הזדמנות מחודשת ל"קאמבק".

צריך לזכור כי טורקיה מעולם לא לחמה בדאעש. היא אף אינה רואה בו אויב מסוכן, אלא לכל היותר כלי שימושי במאבקיה נגד הכורדים, אבל גם נגד בשאר אל־אסד ונגד איראן. גם שליט סוריה מיעט ללחום בדאעש, ואת מרב מאמציו הפנה נגד המורדים המתונים, שבהם ראה איום על משטרו. היחידים שלחמו על אדמת סוריה בדאעש במלוא הכוח היו אפוא הכורדים.

ארה"ב עשויה לגלות, כפי שגילתה ישראל בשעתו במקרה הלבנוני ובזה של עזה, כי קל מאוד לעזוב את סוריה ולהוציא את הכוחות האמריקניים המוצבים על אדמתה, אבל הבעיה הסורית המדממת וממילא גם דאעש לא יעזבו בקלות את וושינגטון ויוסיפו לרדוף אחריה, גם אל אדמת ארה"ב.