הנייר הצהיב, אבל הזיכרונות אינם מרפים

אף שחלפו 46 שנים מאז המלחמה הנוראה ההיא, הזיכרונות עדיין חזקים מאוד ואינם מרפים. לעיתים, בעיקר בערב יום הכיפורים, אני נוהג לעלעל בכתבות שפרסמתי באותם ימים בעיתון "הארץ", שבו עבדתי אז כעיתונאי צעיר.

ימים ספורים לאחר שהוכרזה הפסקת האש, התחלתי לשלוח בדואר לעיתון כתבות על ההווי ועל האווירה בקרב חיילי המילואים בקו הראשון בסיני. הייתי מגויס במשך כחצי שנה ברציפות, ובאמצעות הכתבות ניסיתי להעביר לאזרחים שבעורף את התחושות של אנשי המילואים ולספר על הבעיות שהטרידו אותנו.

שהינו אז, מחלקה של חיילי מילואים, בין הדיונות באזור טסה, לא הרחק מהעיר איסמעיליה, במרחק שמונה קילומטרים מהתעלה. ישנו בתוך "שפניות", מעין מחילות שחפרנו בתוך אדמת החול וכיסינו אותן בפח גלי. תאורה לא היתה, ועם רדת הלילה קראנו לאור נרות. במשך היום עסקנו בתצפיות על חיילים מצרים ודיווחנו על תנועותיהם, אבל בעיקר היינו טרודים בהכנת ארוחות מהאספקה היומית שנשלחה אלינו.

בכתבה הראשונה סיפרתי על הקשיים ליצור קשר טלפוני עם הבית. בעידן הטלפונים הניידים עם הווטסאפ והטוויטר זה בלתי נתפס שבמשך שבועות ארוכים לא הצלחנו לדבר עם האישה והילדים. סיפרתי כי "מאז המלחמה ועד היום לא זכינו להתקשר הביתה. בעיתונים פורסמו תמונות של ניידות טלפון בצידה המערבי של התעלה, אך אל היחידה שלנו לא הגיעה, משום מה, ניידת כזו, אפילו פעם אחת".

באחת הכתבות סיפרתי על אחד מחבריי ליחידה, שלקח איתו בצאתו לחופשה לא רק את הכביסה המלוכלכת והנשק, אלא גם תבנית ביצים. "כשראינו את טל אורז תבנית של 30 ביצים, חשבנו שהוא חומד לצון, אך הוא השיב: 'זה רציני. אני לוקח ביצים הביתה. אינכם יודעים שבעיר יש מחסור עצום בביצים?'"

בסוף דצמבר 1973 הגיע אלינו סוף־סוף לראשונה גם צוות בידור. כתבתי אז כי "בצהרי היום נעצר בפתח המוצב קומנדקר צבאי. ירדו ממנו ג'ינג'י מזוקן המנגן באקורדיון, נערה חיננית שהביאה מביתה בגבעתיים את הקסילופון, שני אחים מארגנטינה, גלוריה ופדרו, ששרו שירי עם בליווי גיטרה ואיש מילואים שמן, המשמש מנחה ומספר בדיחות".

סרט קולנוע ראשון זכינו לראות באזור התעלה בפברואר 1974. מהנה היה לראות צעירות שבדיות בעירום מלא בלב המדבר. תיארתי זאת כך: "בשבוע שעבר זכינו לחוויה מרנינה של צפייה בסרט קולנוע. הסרט הוקרן בתוך משאית ולצידה גנרטור. על אחת מיריעות הברזנט תלו יריעת בד לבנה, וממול ישב מכונאי ומסרטה בצידו. המכונאי אמר שמדובר בסרט שבדי בשם '17', שהופק בשבדיה לפני הרבה שנים. קצת מוזר היה להסתגל למחשבה שאנחנו יושבים במוצב קדמי של צה"ל, כמה מאות מטרים מחיילי הארמייה השנייה, וצופים בסרט קולנוע ארוטי שבדי".

בכתבה אחרת סיפרתי בהתרגשות על פגישה חטופה שהיתה לנו עם חיילים מצרים. "במשך ארבעה חודשים ראינו אותם מתחפרים באדמה החולית במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו. פתאום, באמצע היום, התקרבו שלושה חיילים מהארמייה השנייה במדיהם הבהירים אל גדר התיל ונופפו בידיהם. לרגע נדמה היה שהם מבקשים להיכנע, משום שהגיעו ללא נשק. אולם כשהגענו אל הגדר התברר שהם ביקשו לשוחח ולהצטלם עימנו, להחליף מטבעות ושטרי כסף מצריים בלירות שלנו וללחוץ ידיים. לפתע נפלו המחיצות וראינו שכמונו, גם הם רוצים לשוב הביתה ולהיפרד מן הטנקים והדיונות החוליות. אחר כך הצטלמנו יחד. הם נתנו לנו את כתובתם הפרטית וביקשו שנשלח אליהם את התמונה ההיסטורית".