יום הכיפורים העומד בשער הוא תזכורת כואבת למלחמה הנוראה שאת מחיר הניצחון בה שילמו בחייהם אלפי צעירים ישראלים. המלחמה החלה בהפתעה גמורה, תוצאה של מחדל מודיעיני שהיה נעוץ בקונספציה מוטעית שבה החזיקה קהילת המודיעין בישראל באותן שנים.
הלקח שיש להפיק ממלחמה זו נוגע לא רק לחשיבות של דריכות וכוננות מתמדת לנוכח פני אויב, אלא בעיקר לצורך לבחון בעין ביקורתית את הערכות המצב, הניתוחים האסטרטגיים והקונספציות המנחות את מערכת הביטחון והדרג המדיני – לא עוד מול מצרים, אלא מול איראן.
לפני כשבועיים תקפה איראן במפתיע את מתקני הנפט של ערב הסעודית, ובמהלומת בזק הצליחה לקצץ בחצי את תפוקת הנפט הסעודית. המתקפה האיראנית חוללה סערה בשוקי הנפט והביאה לזינוק דרמטי במחיר הזהב השחור גם בארה"ב.
אבל הסיפור האמיתי מאחורי מתקפת הבזק האיראנית טמון דווקא בהיותה הפתעה מוחלטת – מדינית וצבאית – שאיש לא חזה או צפה; לא הסעודים שהיו יעד למתקפה, אבל גם לא ארה"ב, וכנראה גם לא בעלות בריתה.
זה יותר מעשור מצויה איראן תחת זכוכית מגדלת של העולם כולו. יש לה רקורד של מדינה תוקפנית המפעילה טרור כדי לקדם את האינטרסים שלה בכל רחבי המזרח התיכון, החל בתימן, דרך סוריה ולבנון ואפילו עזה, ולאחרונה גם בעיראק ובמפרץ הפרסי. ובכל זאת, המתקפה האיראנית על מתקני הנפט בסעודיה באה כהפתעה גמורה. איש לא נערך מראש כדי למנוע אותה או להגיב לה.
הקונספציה שבה החזיק העולם בנוגע לאיראן היתה כי זו לא תעז לפעול באופן שכזה, וזאת מכמה טעמים. ראשית, איראן מנסה לקדם בזהירות ובלא לעורר תשומת לב מיותרת את פרויקט הגרעין שלה, וכן להיחלץ מהעיצומים הכואבים שהטילה עליה ארה"ב. לפיכך אין לה אינטרס להיגרר לעימות ישיר וכואב עם ארה"ב.
שנית, מהלכיה של איראן בוצעו תמיד תוך הסתייעות בשליחים, ומעולם לא באופן ישיר ובידיים איראניות שעשויות היו להוליך את העקבות היישר לטהרן. כך בעזה ובלבנון, כך בסוריה וכך גם בתימן.
שלישית, מהלכיהם של האיראנים נשאו לרוב אופי טקטי של פעולות טרור מוגבלות, אך לעולם לא של מהלך צבאי כולל המשול להכרזת מלחמה ועלול לערב את איראן בעימות כולל.
על רקע זאת התבססה הקונספציה המתבקשת, כי איראן לא תעז להלום ראשונה באופן ישיר ובוטה כל כך, על אחת כמה וכמה כל עוד אין ברשותה נשק גרעיני. תחת זאת, היא תוסיף להתנהל בזהירות בדרך להשגת מטרותיה. כך לכאורה קרה בסוריה עת מדיניות ישראלית נחושה הביאה לנסיגה איראנית או לכל הפחות להאטה משמעותית בניסיונות ההתבססות של טהרן בחזית הצפונית.
אבל בחודשים האחרונים הלכה הקונספציה באשר למהלכיה העתידיים של איראן וקרסה, בלא שאיש שם ליבו לכך. ראשית באו חבלות בספינות נושאות נפט במפרץ הפרסי, אחר כך בא קידום של מהלכי תקיפה באמצעות רחפנים נגד ישראל - עתה, כצעד מתבקש, ובוודאי לנוכח שתיקתה של ארה"ב, הורידה איראן את המסכה ויצאה למתקפה נרחבת, תוך נכונות להסתכן בעימות כולל וישיר.
אפשר שמדובר בהימור מסוכן שיתברר כהרה אסון לטהרן, ואפשר שהדבר נובע מהמצוקה האסטרטגית שאליה נקלעו האיראנים בשל העיצומים האמריקניים. כך או כך, מדובר בשינוי כיוון משמעותי של משטר האייתוללות.
מדובר באירועים שהתחוללו במפרץ הפרסי, הרחק מגבולה של ישראל. יש להניח שהאיראנים מודעים לכך שישראל, בניגוד לערב הסעודית או אף לוושינגטון, אינה נוהגת להושיט את הלחי השנייה כשמכים בה. ובכל זאת, גם בירושלים צריך להפנים את הלקח. האיום האיראני אינו טמון רק בהתקדמות לנשק גרעיני אלא גם במהלכים צבאיים תוקפניים, והפעם לא בידי שליח אלא ישירות מאיראן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
