"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הגיע הזמן לשינוי הסטטוס-קוו

,עודכן

מסך העשן ואי הוודאות הפוליטית שנוצר בשל תוצאות הבחירות טרם התפוגג, וכלל לא ברור אם המבוי הסתום הנוכחי יסתיים ללא בחירות נוספות, אך דבר אחד ברור עולה מהכאוס שאליו נקלענו: הגיע הזמן לנהל שיחה ברמה הלאומית על הסטטוס־קוו בנושאי דת ומדינה ולהגיע להסכמה משותפת על שינויים.

השיחה הזו חיונית ואף דחופה, ולא רק מטעמים של שמירה על אחדות העם. אין חולק על חשיבותה של אחדות, אך יהיה זה נאיבי לסבור שאחד הצדדים ישנה את דעתו ויוותר על השקפת עולמו ביחס לאופן שבו יש לעצב את אופיה של המדינה. הדתי־חרדי לא יהפוך לסנגור נלהב של נישואים אזרחיים, והחילוני לא ייצא להפגין עבור מונופול הכשרות של הממסד הרבני. המחלוקת תישאר, והיא תמשיך להתנהל במלוא הכוח, אבל כפייה וחקיקה הן הפתרון הגרוע ביותר. הדרך היחידה להכיל את המחלוקת עוברת בריענון ההסדרים הקיימים בהסכמה.

כדי להבין עד כמה ההשתהות בנקיטת צעדים לשינוי הסטטוס־קוו מזיקה, ועד כמה אנחנו קרובים להשגת האצבעות הדרושות לביטול חד־צדדי של הסטטוס־קוו ואיתו של מרקם החיים המשותפים בישראל, מספיק להתבונן בתוצאות הבחירות האחרונות. 46 מנדטים, מעל מיליון וחצי אזרחים, בחרו בכחול לבן, המחנה הדמוקרטי או ישראל ביתנו, מפלגות שהניפו את דגל המלחמה בסטטוס־קוו. אסור ולא ניתן להתעלם מהאזרחים האלה.

נכון, נוהל כאן קמפיין שנאה רעיל וחסר תקדים נגד הציבור החרדי והציונות הדתית, שגלש לעיתים למחוזות האנטישמיות. זו לא תופעה חדשה, והפעם היא נמזגה לתוך שיאו של קמפיין ההדתה עתיר הבורות והפאניקה המלאכותית. אך מנגד, אין להכחיש שגם הצד הדתי־חרדי נהג בפזיזות ובאטימות רבה. בין יתר פעולותיו המזיקות ניתן למנות את חוק המרכולים המיותר, את המשברים התדירים סביב עבודות תשתית הכרחיות בשבת ואת דרישתו המופרכת של השר ליצמן לסגור את אתרי הבילוי בשוק מחנה יהודה גם בימי חול.

את כל אלו צריך להניח מאחור, ומדובר במשימה אפשרית שכבר הושגה בעבר ותחת תנאים וקיטוב קשים הרבה יותר. בן־גוריון העניק ברוחב לב, שממרחק הזמן נראה בלתי סביר, כוח עצום לידי הדתיים והחרדים כשייסד את הסדר הסטטוס־קוו. למרות שהיה אידיאולוג ציוני־חילוני, וחרף העובדה שאחז בהגה השלטון והאוכלוסייה החרדית היתה קטנטנה, הבין ראש הממשלה הראשון שעליו לעשות ויתורים הנוגדים את אמונתו ואמונת המחנה שבראשו עמד. הפתרון שהגה שורד כבר 71 שנה.

מאז ימי בן־גוריון הכל השתנה. מאזן הכוחות הפוליטי, היחסים הדמוגרפיים, יחס החילוניים אל המסורת וגם יחס המסורתיים, הדתיים והחרדים אל החילוניות. ראש הממשלה הבא, יהיה מי שיהיה, יצטרך ללכת בדרכו של הזקן, ולהושיב את כל סיעות הבית, קואליציה וגם אופוזיציה, בחדר אחד, כדי לגבש מתווה לבלימת ההתרחבות של השסע הדתי־חילוני. עליו לעשות זאת לא משום שהוא נחמד, פייסן, חלש, ולא כי דעתו השתנתה, אלא כדי למנוע פעולות חד־צדדיות וכפייה, ובעיקר משום שאין ברירה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר