ממשלת אי־הסכמה

עברו כבר 35 שנה (בדיוק) מאז הקמת ממשלת האחדות הלאומית ברוטציה. כיוון שזהו זמן רב, וכיוון ששירתי כמזכיר הממשלה במהלך 25 החודשים שבהם כיהן שמעון פרס כרה"מ, אני מבקש להזהיר מחזרה על המהלך ההוא.

אני רוצה לאחל לעצמנו כי הממשלה שתקום בשנה הקרובה - תש"ף - תהיה ממשלת הכרעה ולא ממשלת אי־אמון הדדי ואי־יכולת הכרעה כמעט בשום נושא. הממשלה הבאה תוקם כבר לאחר הדקה ה־90: הרוב הפלשתיני ממערב לירדן הוא כבר בבחינת עובדה. ישראל היהודית והדמוקרטית, המתגאה, בצדק, בנורמות הדמוקרטיות שלה, אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את הרוב היהודי, את המוסר היהודי ואת ערכיה הדמוקרטיים.

בשנים האחרונות נשקפה סכנה של ממש לשני עמודי התווך הללו של החברה הישראלית, ויש לי יסוד לקוות כי עכשיו יחול שינוי. יהיה קשה מאוד לממש שינוי כזה במסגרת של ממשלת אחדות ורוטציה. ממשלה כזו היא המוצא האחרון באם אין אפשרות אחרת להקים ממשלה רגילה, שבה המנצחת בבחירות מנסה לממש את היעדים שעל בסיסם נבחרה.

בבחירות 1984 זכה המערך ב־44 מנדטים והליכוד, בראשות יצחק שמיר - ב־41, אך גוש הימין היה גדול יותר. לכאורה היה יכול שמיר להקים ממשלה צרה בראשותו, אבל היה זה עזר ויצמן, שכיהן קודם לכן כשר הביטחון מטעם הליכוד ונחשב לאחר מיורשיו האפשריים של בגין, שמילא את תפקידו העכשווי של אביגדור ליברמן. הוא הקים מפלגה משלו ("יחד"), דחה את ניסיונות השכנוע של שמיר לחבור אליו והסכים, יחד עם סיעת היחיד של יגאל הורוביץ (שר האוצר לשעבר בממשלת בגין), להצטרף לגוש החוסם של המערך ולדרוש אחדות.

לא היה זה רצון לתקן סדקים ולאחד את העם אלא פשוט חוסר יכולת של המערך ושל הליכוד להקים את הממשלות שאותן רצו באמת להקים.

זו היתה הממשלה הגדולה ביותר מאז קום המדינה (25 שרים, רבים מהם בלי תיק), וקואליציה של 97 חברים. כמי שהיה נציגה הרשמי של הממשלה, חשתי את חסרונה האמיתי של האופוזיציה וחששתי אז לעתידה של הדמוקרטיה שלנו, אם מבנה כזה יישאר על עומדו במשך שנים רבות.

היעדר אופוזיציה ממשית. שמיר ושמעון פרס בתקופת הרוטציה // צילום: חנניה הרמן, לע"מ

באותה התקופה גם הומצא רעיון הקבינט. הרעיון היה כזה: כאשר יהיו מחלוקות בממשלה, וכדי למנוע החלטות באמצעות "רוב מזדמן", יוכלו פרס או שמיר לבקש להעביר כל הכרעה לגוף קטן יותר של שרים, שבו יכהנו רק שרי שתי המפלגות הגדולות, חמישה מכל צד, ובידם תהיה ההכרעה הסופית.

הקבינט הפך לבית הקברות של היוזמות. מצד אחד הצליח לקבור רעיונות של מבצעי תגמול צבאיים מצד הימין (אשר המציע העיקרי שלהם היה אריאל שרון), ומצד שני הצליח למנוע יוזמות מדיניות (כמו "הסכם לונדון" מ־1987, הפעם האחרונה שבה היתה ירדן מוכנה להיכנס בעובי הקורה ולקחת חלק בהסכם שלום משולש עם ישראל והפלשתינים).

שנים אחר כך הביעו אנשים מרכזיים בליכוד חרטה על דחייתם את ההסכמה שנוצרה בין המלך חוסיין לבין שמעון פרס, אבל הדחייה היתה אך טבעית במצב של תחרות מתמדת בין שתי המפלגות הגדולות. משמעות הדבר היא כי ברוב המקרים, חוץ מכמה מקרים חריגים, היתה ממשלת האחדות ברוטציה הכלי האפקטיבי בידי כל צד למנוע מזולתו לממש את מדיניותו ואת חזונו.

כרגע, מבחינת המחנה הליברלי בישראל, עדיפה ממשלה כזו על פני ממשלת ימין שתמשיך בהצרת צעדי בית המשפט, בהפרת ההסכמים עם הפלשתינים, ובחוקים שיש בהם כדי לכרסם באופן משמעותי בדמוקרטיה הישראלית. מבחינת הימין, ממשלה שכזו היא, אולי, הסיכוי היחיד למנוע את אובדן שלטונו. אבל לאזרחי ישראל עדיף שממשלה כזו לא תקום.