לעצור את הליברמניה אחת ולתמיד

בשעה שכולנו מימין ומשמאל עסקנו השבוע ברגע הדרמטי שבו "הרשימה המשותפת" הכריזה על תמיכתה בגנץ לראשות הממשלה, ושקענו בוויכוחים סוערים, אדם אחד, ליברמן שמו, נשען לאחור ונהנה לצפות בקטטה.

האסימון נפל כששמעתי את אופיר פינס־פז תוקף את ליברמן על כך שלא קיים את הבטחתו להמליץ על גנץ, ועלול לגזור עלינו סיבוב בחירות נוסף. כך הלוא דיברו בליכוד לאחר סבב הבחירות הקודם. אבל במקום שליברמן יעמוד בעין הסערה והביקורת, וישלם את מחיר הבחירות החוזרות, עוצרים הצדדים את נשימתם, ומקווים שהוד רוממותו ייפגש עימם. האחרים - פרשנים, עיתונאים ושאר היושבים בציון, ממשיכים לנסות לפענח את התעלומה. מה ליברמן רוצה? האם הוא רוצה להיות ראש ממשלה? האם "יסכים" לרוטציה? האם הוא רוצה להגן על עצמו מפני פרשיות נוספות? האם הוא מבקש להתנקם במישהו? את מי הוא שונא יותר, את הערבים או את החרדים?

אבל השאלה החשובה, בעצם, היא איך הגענו למצב שבו השאלות הללו מתגלגלות לנו על הלשון בצורה כה טריוויאלית? איך ייתכן שמפלגה עם שמונה מנדטים היום, חמישה מנדטים לפני שבועיים, מכריעה גורלות של מדינה שלמה? איך ייתכן שאנו ממשיכים לאפשר לו לקבוע את סדר היום ולהפר אותו בו־זמנית, להבטיח כך ולעשות אחרת, להיות פעם בימין ופעם בשמאל, ולסחרר את כולנו בליברמניה הזאת? כשמשחק השחמט של המדינה נמצא בשיאו, קשה בוודאי לכל צד - נתניהו או גנץ - לוותר על מהלך פוטנציאלי. אבל האינטרס הלאומי מחייב אתכם ואותנו לעצור את הליברמניה.

זכרו, ליברמן אינו "מרכז" פוליטי, מגשר, מעודן, מעין מפלגת בין לבין. להפך, הוא קיצוני בכל עמדותיו, בין אם מדובר בעונש מוות למחבלים או בשנאת חרדים. השיטה הזאת, להחזיק בעמדות סותרות, היא שמאפשרת לו בכל פעם לתעתע בבוחרים ולהסתיר את האופורטוניזם. כך הוא הצליח להיות חבר בכל ממשלה מאז שהוקמה ישראל ביתנו וגם לפרוש מכולן לפני הבחירות, כדי להתמודד מחדש מעמדה אופוזיציונית. "להיות עם" ולספר שהוא "בלי". התרגיל הזה הצליח לו, פעם אחר פעם, בין השאר כי תמיד אפשרו לו להיכנס שוב לממשלה הבאה.

ליברמן הוא התגלמות הניצול הציני של המערכת הפרלמנטרית הישראלית, שאינה חסינה מפני כוח לא פרופורציונלי של מפלגות לשון המאזניים. אם בעבר היה כעס מסוים על התנהגותה של ש"ס כמפלגת לשון המאזניים, צריך לזכור שש"ס לא רצתה להפיל את השלטון בכל מחיר. היא גם לא חתרה לאנרכיה כללית במדינה, אלא ניסתה לקדם אידיאולוגיה מסוימת.

ליברמן, לעומת זאת, רוצה לגרור אותנו לכאוס תהומי, ואף לגרום לנו לחשוב שרק הוא יוכל להצילנו ממנו. אז לפני שאנחנו נותנים למי שחולל את הבעיה להתחזות גם לפתרון, הליכוד וכחול לבן צריכות לעצור את מחול השדים. האינטרס המשותף שלהן הוא להשאיר את ליברמן מחוץ לממשלה. להסביר לו ולאחרים שמפלגתו אינה יכולה להמשיך לטרטר מדינה שלמה. ממשלת אחדות, ימין או שמאל - כל אחת מהן מקובלת, ובלבד שלא תהיה בה ליברמניה.