המצביעים הערבים נהרו בהמוניהם ביום הבחירות לקלפיות. שיעור ההצבעה ביישובים הערביים זינק פלאים, מפחות מ־50 אחוזים בבחירות אפריל 2019 לכדי יותר מ־59 אחוזים בבחירות אלו, שיעור דומה לזה המאפיין את הציבור היהודי. בכך נבלמה מגמה מתמשכת של ירידה בשיעורי ההצבעה של הערבים בבחירות לכנסת, ודומה אף שנבלמה מגמה מדאיגה של התבדלות והתנתקות מן המדינה וממוסדותיה.
המצביעים הערבים הצביעו אמנם ברובם, בלית ברירה, לרשימה המשותפת, הרשימה הערבית היחידה שהתמודדה בבחירות, אבל בעשותם כך שלחו מסר ברור לנבחריהם ואולי אף לציבור היהודי, כי הם רואים עצמם ישראלים וכי הם מבקשים להיות שותפים פעילים ומעורבים.
בימים שקדמו לבחירות היה מאלף לשמוע את מועמדי הרשימה המשותפת, אפילו אלו מבל"ד, בעת שפנו לציבור הערבי בקריאה לבוא ולהצביע. לא עוד דיבורים על כיבוש ועל סיוע לרשות הפלשתינית במאבקה בישראל, ואפילו לא על מדינת כל אזרחיה. תחת זאת הבטיחו המועמדים הערבים להקדיש את עצמם לטיפול בבעיותיו של המגזר הערבי, להשתלב במערכת הפוליטית ולעבוד עם מוסדות המדינה כדי לקדם סוגיות העומדות בראש סדר העדיפויות של המגזר, דוגמת תעסוקה, דיור, חינוך ובריאות.
למועמדים הערבים התברר כי שיח בדלני, המבטא חוסר נכונות לקבל את ישראל כמדינתו של העם היהודי, מרחיק מהם את המצביעים. הם הבינו כי רק שינוי השיח והתחייבות לשינוי דרך ישיבו להם את תמיכתו של הרחוב הערבי. משום כך, אגב, באה גם הצהרתו המפתיעה של העומד בראש הרשימה המשותפת, איימן עודה, ולפיה מפלגתו תהיה נכונה להמליץ לנשיא על מועמד ציוני להרכיב את הממשלה הבאה. הצהרה זו, חסרת תקדים בעשורים האחרונים, נועדה לשכנע את מצביעיו החשדנים כי לאחר הבחירות לא ישובו מנהיגיהם לגרור את הציבור הערבי לבדלנות ולהתנתקות, כפי שעשו עד כה.
אין ספק כי הרעב והרצון להשתלב בחיי המדינה ולהיות אזרחים ישראלים לכל דבר, גם בלא זיקה לנעשה בשטחי הרשות הפלשתינית או ברצועת עזה, דחפו את הערבים לבוא ולהצביע. מגמה זו ניכרה כבר בבחירות לרשויות המקומיות, עת מועמדים המזוהים עם סדר יום אזרחי, סדר יום ישראלי, גברו על מועמדים שייצגו את המפלגות הערביות שנותרו מאחור, עם סדר יום לאומני שהתברר כבלתי רלוונטי בעליל עבור המצביעים הערבים.
תוצאות הבחירות, ויותר מכך, עצם הנהירה של המצביעים הערבים לקלפיות בבחירות אלו, מציבות אתגר כפול: מחד גיסא, נבחרי הציבור הערבי נדרשים עתה לעשות שימוש מושכל באשראי שניתן להם ולא לבזבזו כבעבר - לא במאבקים אישיים זה בזה, אבל יותר מכך, לא בהמשך קידום סדר יום לאומני ואפילו אנטי־ישראלי, שיש בו כדי לחתור תחת הסיכוי לחיים משותפים בין יהודים לערבים במדינה.
אפשר להטיל ספק בכך שהנציגים הערבים יעמדו במבחן זה, וצריך אולי להמתין להופעתו של דור חדש, דור צעיר של פעילים ומנהיגים ערבים, ואולי אף להופעתה של תנועה פוליטית חדשה, שתבקש לקדם את שילובם של האזרחים הערבים בחיי המדינה, תוך קבלתה כמדינה יהודית ודמוקרטית, שיש בה מיעוט ערבי הנהנה משוויון מלא ומכל הזכויות - וגם החובות - כמו כל אזרח במדינה.
אבל מאידך גיסא, אתגר גדול לא פחות מונח לפתחו של הציבור היהודי, ובעיקר לפתחם של מנהיגיו. על המדינה ומוסדותיה וגם על המפלגות הציוניות לנצל את הזדמנות הפז שנפלה לידיהן, שבה מתנער הציבור הערבי מסיסמאות וגם מדימוי שניסו מנהיגיו להדביק לו, ולמעשה מורד בדרך שבה הוליכו אותו חברי הכנסת הערבים ברובם עד היום, ותחת זאת מבקש להשתלב בחיי המדינה.
הערבים נהרו, אפוא, בהמוניהם לקלפיות, ובהצבעתם - אולי הצבעה היסטורית - אמרו "כן" למדינה יהודית ודמוקרטית שהציונות היא תפיסת עולמה, ושבה יש מקום למיעוט ערבי הנהנה משוויון זכויות ומשותפות מלאה בחיי החברה והמדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
