בשפה המדעית קיים המונח tipping point, שפירושו נקודת־מפנה או רגע אל־חזור. זו יכולה להיות, למשל, נקודת הרתיחה של המים והפיכתם מנוזל לגז, או נקודת המפנה בהתחממות הגלובלית, שממנה לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור. המעניין הוא, שכאשר הרגעים הללו מתרחשים, לרוב איננו יכולים לזהותם, משום שהם נדירים וחמקמקים, ולרוב מובנים לנו רק בדיעבד.
והנה, אחד מהרגעים הללו מתרחש לנגד עינינו כיום. נשמע דרמטי? הביטו היטב: מדינת ישראל נמצאת ברגע התהוותה של נקודת מפנה היסטורית. לא פחות. ותוצאות הבחירות תקבענה אם המהפך יושלם.
בעשור האחרון, ראינו כיצד השיח המדיני בישראל עבר שינוי משמעותי. "רוח אוסלו", מורשת רבין, התנתקות חד־צדדית בכל מחיר, ועוד שלל מהלכים מדיניים שמסכנים את קיומה של מדינת ישראל, נותרו בשוליים הסהרוריים של השיח הפוליטי. יתר על כן, מהלכים שהובילה ממשלת נתניהו, ובכללם ההכרה בירושלים, ההכרה בריבונות על רמת הגולן, וכעת ההצהרה על החלת הריבונות על בקעת הירדן ועל חלקים ביו"ש - כל אלו העלו על נס מחודש את הזכות ההיסטורית הלאומית של עם ישראל בארצו. מדינת ישראל עברה כברת דרך וצעדה בתהליך איטי ומתמשך אל עבר כינונו של שיח מדיני אחר. אבל לא בזה תם הסיפור. שינוי השיח הוא משמעותי, אבל שינוי המציאות שרק התחיל בשנים האחרונות, הוא קריטי.
במילים אחרות, לא מספיק לחשוב מה היה קורה כאן אלמלא שלטונו של נתניהו. צריך לדמיין כיצד תיראנה עוד ארבע שנים של שלטון ימין. השינוי המצטבר שהתחולל כאן בשנים האחרונות הופך למסה קריטית, שיכולה לחולל את רגע ה"אל־חזור". אם תרצו, ניתן יהיה להפוך סופית את שעון־החול המדיני. לעבור ממניין השנים להקמתה של מדינה פלשתינית וקיצה של מדינת ישראל, לכינון הריבונות שלנו מחדש מבחינה טריטוריאלית ולא רק הצהרתית. ניתן לצפות שגם בשאר היכולות הכלכליות והאסטרטגיות, תוסיף ישראל להתפתח ככוח משמעותי בכלכלות העולם ומוביל מבחינה אסטרטגית־בינלאומית.
דמיינו את העתיד הזה, הוסיפו לו כהונה נוספת של טראמפ בבית הלבן, וראו כיצד מהפך 1977 מתגמד אל מול מהפך 2019.
לפני כן, צריך לזכור: הדרך עד כה היתה ארוכה וכלל לא פשוטה. בקואליציית 2009 עוד היתה קיימת מפלגת "קדימה", שהאמינה בהמשך נסיגות ביו"ש וראתה באבו מאזן פרטנר לשלום. ב־2013, היה זה יאיר לפיד שנכנס לממשלה במעטה של "ימין רך" (ו"אח"), ושוב ניסה להחיות את החזון הפלשתיני. השינוי המשמעותי החל ב־2015, בעת הקמתה של ממשלת ימין בלבד. בתקופתה היתה המלאכה רבה: ניקוי ההריסות שהותיר ממשל אובאמה, בניית מערכת יחסים כלכלית־מדינית־ביטחונית בינלאומית ענפה עם מדינות העולם, עיצוב ומיסוד הקשר העמוק עם ממשל טראמפ - ולאחר מכן, מינוף כל אלו על מנת לחולל שינוי מדיני בכל הקשור גם לסכסוך הישראלי־פלשתיני.
אבל דווקא ברגע הקריטי הזה, דווקא בשלב שבו הפסיקו לדקלם "שטחים תמורת שלום", ברגע שבו הבקעה קרובה מרחק נגיעה מריבונותנו, בנקודה שבה דרכו של הימין נראית סלולה ופתוחה לרגלינו - דווקא כעת, כשמאחורינו קילומטרים רבים במרוץ, אנחנו עלולים לא להגיע אל קו הסיום. לא להשלים את קיבועה של המציאות החדשה. הבחירות הללו הן דרמטיות, שכן בהן ייקבע אם נכבוש סופית את פסגת ההר, או חלילה נתדרדר בחזרה אל מורדותיו.
צריך להתבונן בשמאל הזועק מכותרות העיתונים כדי להבין זאת: "המפעל הציוני הנאור יתקשה לשרוד אם הימין ינצח ויממש את תוכניותיו. זו אולי ההזדמנות האחרונה להצילו"; חייבים "לסכל את מהפכת נתניהו". הם מבינים את השינוי המשמעותי שמדינת ישראל עברה בשנים האחרונות, והם מדמיינים מה עוד יכול לקרות כאן בשנים הבאות. עכשיו תורנו לדמיין זאת, ולהשלים את המהפך, כי ממשלת ימין לארבע שנים נוספות תעגן את המציאות הזאת לדורי־דורות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו