אי שם בבקעה החלה תפנית היסטורית

קומץ עיתונאים טרח להגיע אתמול לישיבת הממשלה המיוחדת באנדרטת הבקעה. לשיטתן של מרבית מערכות התקשורת, האירוע שסובב את כיוון ההיסטוריה בבקעת הירדן, הוא לא יותר מעוד קצת תעמולה של בנימין נתניהו. כבר עשר שנים חושבים באותם טלוויזיות ועיתונים, שנתניהו הוא אפיזודה חולפת וחסרת חשיבות. גם ברקימת הקשרים עם טראמפ ופוטין, או בביקורים בסין, הודו ואפריקה, הם חשבו שמהלכיו הם לא יותר מקצף על פני המים. שיחשבו.

ואולם הישיבה הסמלית אתמול של הממשלה בסמוך לסרטבה, קרוב מאוד לכביש 90, תיזכר כציון דרך. מאז מלחמת ששת הימים ממשלות ישראל הרחיבו בסך הכל פעמיים את מרחבי הריבונות הישראלית. לוי אשכול הגדיל מייד לאחר המלחמה את גבולות ירושלים. מנחם בגין החיל את חוקי ישראל על הגולן.

לא הם ולא שום ראש ממשלה אחר העזו אפילו לדבר על ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. למעשה, גם נתניהו עצמו דחה בעבר הצעות לריבונות על הסף. אז כמובן שכדי שהתפנית ההיסטורית אכן תתרחש, נתניהו צריך להיבחר מחדש ולעמוד בהבטחתו, "להחיל את הריבונות הזאת מייד עם הקמת הממשלה הבאה, בכנסת הבאה", כדבריו. ואולם מבחינה זו, נתניהו עוקף כעת מימין אפילו את יצחק שמיר, ראש הממשלה הניצי ביותר שכיהן פה אי פעם.

המרכיב ההיסטורי השני שעליו החליטה הממשלה, הוא הסדרת המאחז מבואות יריחו. זהו צעד גדול בהרבה מאשרור חוקי־טכני של יישוב בן 200 נפשות. כי אמנם זו לשונה של החלטת הממשלה הרשמית, ואולם המשמעות המדינית רחבה בהרבה. מבואות יריחו נבנתה על הכביש המחבר בין רמאללה לעיר התמרים והקזינו. מיקומה הוא אצבע בעין לכינונה של מדינה פלשתינית עתידית, ממש כמו "עמיחי" - יישובם החדש של מפוני עמונה, 20 ק"מ צפונה משם שהוקם על ידי ממשלת נתניהו לפני שנתיים. מכאן חשיבותה הרבה של החלטת הממשלה אתמול והפעם כבר מדובר בהלכה למעשה.

כך שכדאי לזכור את התמונות מיום אתמול.