ארבעה תחשיבי בחירות

1. צעירים בתחילת דרכם נדרשים להקפיד על כתיבת קורות חיים מהודקים כדי להתקבל למשרה נחשקת, אך דווקא המשרות הבכירות מאוישות בלי שהמועמדים נדרשים להגיש מסמך כזה. מנהלים בכירים מותירים בתפקידיהם הקודמים עקבות, והן משמעותיות יותר מכל גיליון קו"ח. באופן דומה, מצע הוא כלי חשוב למפלגה חדשה, אך למפלגות הוותיקות יש רקורד המאפשר להבין את דרכן טוב יותר מכל הצהרת בחירות.

הניסיון של הבוחרים למצוא את המפלגה האידיאלית חסר פשר. אין וראוי שלא יהיה לאף נבחר ולאף מפלגה סדר יום ברור לחלוטין, אלא כיוון אידיאולוגי בלבד. אין צורך להאמין להבטחות של להטוטנים נוסח "חיסול הנייה בתוך 48 שעות". השאלה היא רק הדרך - האם פני המפלגה לשלום עם חמאס, לחיסולו או לסטטוס קוו? האם המפלגה תשאף לשלום עכשיו ובכל מחיר, או שתשאף לביטחון עכשיו ובאיזה מחיר. הבוחר אמור להעריך נבחרים לפי סולם הערכים, האישיות ויכולת הביצוע שלהם - לא לפי הצהרות ספציפיות.

2. למרות הקלישאות, הבחירות האלה קלות לבוחר. הצדדים הקצינו והבהירו עמדות בנושאי מפתח יותר מאשר במערכות קודמות. בעבר, למשל, כלל לא היה ברור מי ליברלי יותר - הליכוד או מרצ. גם בעבודה שמרו על עירוב אלגנטי בין ליברליות לסוציאליזם קשה. אלא שמי שקורא את הלך הרוח כיום, לא יכול ליפול לבלבול הזה בין הגושים. גוש הימין מתנהג בצורה ליברלית הרבה יותר מגוש השמאל־מרכז. בכחול לבן הציבו במיקום גבוה את יו"ר ההסתדרות לשעבר; דומה שאין אמירה ברורה מזו.

אותו הדין לגבי היחס לדת ולדתיים. מי שחושב שיש להילחם בחרדים ובדתיים בכלל, וגם להפריד את הדת מהמדינה באופן גורף ונחרץ, בוודאי לא מתלבט בין הצבעה לגוש הימין לגוש השמאל, הכולל בתוכו את מפלגות ה"מרכז".

3. הרפובליקנים בארה"ב גילו שהסיכוי שאזרח המנהל השקעה של 10,000 דולר ויותר בבורסה יצביע להם - גבוה מ־60 אחוזים. ההסבר לכך פשוט: מי שמנהל את השקעותיו בבורסה בוחן את האירועים לאור השפעתם על הכלכלה, או במקרה זה על שוק המניות. ומי שחושב כך לאורך זמן מלמד את עצמו לחשוב כמו רפובליקני - לכל החלטה מדינית השפעה כלכלית, כלומר על הכסף שלנו. בכלל, כסף הוא לא ערך בפני עצמו, אך הוא מסייע לנו להבין את סולם הערכים שלנו ושל הזולת. אדם יכול להצהיר חדשות לבקרים שהכי חשוב זה חינוך, אך אם נראה שמרבית כספו מוקצה להחזרי משכנתה והלוואה על מכונית חדשה, נבין שכנראה פיו וליבו אינם שווים.

אבל עוד לפני שאנחנו בוחנים את סולם הערכים של הנבחרים, חשוב לבחון אם דבריהם בני קיימא. מי שמציע דרך חברתית־כלכלית שאינה מובילה לצמיחה הוא אחד משניים: או בור, או רמאי. צמיחה היא תנאי המפתח לקיומה של כל תוכנית כלכלית, כך שתוכנית שלא מובילה אליה נועדה לכישלון. נבחרים לא אמורים להבטיח לנו עוד מיטות לחולים ועוד העלאות שכר, אלא צמיחה ושגשוג, כי החוכמה היא לא כיצד להקצות את הכסף - אלא כיצד לייצר אותו.

4. הבחירות הקודמות, בחודש אפריל, הדליקו נורה אדומה בלוח המחוונים של הדמוקרטיה. פחות מ־68 אחוזים מהבוחרים מימשו את זכות הבחירה שלהם. זה לא היה שיעור ההצבעה הנמוך בהיסטוריה של ישראל, היו ארבע מערכות בחירות עם שיעורי הצבעה דומים, או נמוכים מעט יותר, מתוך 21 מערכות בחירות עד כה.

בישראל אין משאלי עם, והבחירות הן ביטוי ייחודי לקולם של האזרחים. גם אם תטעו בבחירה וגם אם תצטערו בגללה, לפחות תצביעו לדמוקרטיה. הכו את 70 האחוזים כדי להוכיח שהרוב הישראלי הוא אכפתי ודמוקרטי.