סיכוי וסיכון בהצהרת הריבונות

דרך ארוכה עבר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעשור שחלף בין הצהרתו בנאום בר אילן, לבין מסיבת העיתונאים שלשום, שבה הצהיר כי בכוונתו להחיל ריבונות על בקעת הירדן, ולאחר מכן על כלל יישובי יהודה ושומרון.

באופן טבעי, ובצדק, חגגו בימין את המפנה ההיסטורי המרחף באוויר מזה זמן מה. כבר לפני חודשים אחדים דיווח עמית סגל על אפשרות שהממשלה תשאף למהלך של החלת ריבונות, בתיאום עם הנשיא טראמפ. הדברים קיבלו חיזוק כששגריר ארצות הברית בישראל אמר לתקשורת "נגלה הבנה אם ישראל תשמור חלקים מיהודה ושומרון". הצהרת נתניהו היתה רק הדובדבן הרשמי בקצפת עוגת הריבונות הנאפית.

בין אם מתייחסים לדברי ראש הממשלה כאל מהלך פוליטי ציני וחסר כיסוי, ובין אם מאמינים באמונה שלמה בטוהר כוונותיו - ברור לגמרי שלראשונה מאז מלחמת ששת הימים התייצב מנהיג ישראלי שבידו כוח פוליטי משמעותי מול אזרחי המדינה, וביקש מהם במילים מפורשות להכריע בקלפי, כיצד הם רואים את עתיד המשך השהייה הישראלית ביהודה ושומרון. נתניהו אף הפך את הנושא ל"שאלה העומדת בפנינו בבחירות הללו", והבהיר כי חש מחויב להכריז על כך לפני הבחירות, נוכח כובד הסוגיה: "אני מבקש לקבל מכם מנדט ברור להחיל ריבונות על כל היישובים".

אך לצד התקווה והסיכוי לניצחון היסטורי של תנועת ההתנחלות, נושאת הצהרתו של נתניהו גם סיכון לא מועט. האם הציבור ייתן את המנדט לנתניהו? כלל לא בטוח שהתשובה חיובית. כבר בהתנתקות הוכח מעל לכל ספק כי עמדתם של רוב הישראלים ביחס להתיישבות יכולה להיות נזילה. לאחר פינוי גוש קטיף זכה אולמרט בבחירות בפער ניכר, כשהבטיח תוכנית דומה ביו"ש. תוצאות הבחירות האחרונות וכישלון הימין החדש לעבור את אחוז החסימה, הם נורה אדומה נוספת למידת העניין של מרבית הישראלים בנעשה בחאן אל־אחמר, עמונה וגב ההר.

נוסף על כך, רק בתקופה האחרונה התקבל בין היתר, בנמנום יחסי, הסכם סחר עם דרום קוריאה, ובו הוחרגו שטחי יהודה ושומרון ממדינת ישראל. השתלטות פלשתינים על שטחי C לא נענית בתגובה, וסקרים מראים שלכל היותר מחצית מהישראלים ביקרו ביישובים או באתרים מעבר לקו הירוק.

בחירות שהפכו למעין משאל עם על עתיד השטחים עלולות להסתיים גם בהפסד לימין. מעבר לערך התעמולתי שיעשה השמאל בתוצאת הבחירות כהכרעה עקרונית, הדבר ירתיע ממשלות עתידיות מהחלת ריבונות בעתיד, וייתן תוקף של הכרעה דמוקרטית לכך ששטחי יו"ש אינם שייכים לישראל ולעם היהודי. רה"מ עשוי לקבוע בכך לא רק את מורשתו בנושא שההכרעה בו היא אחת הדרמטיות ביותר מאז הכרזת העצמאות, אלא גם את גורל הימין וההתיישבות. ימים יגידו אם היתה זו הצהרה פורצת דרך או הימור מסוכן.