"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אל תפנו עורף לקהל שלכן

,עודכן

אני מודה שאני לא אדם מאמין, לא מאמין בעל־טבעי. אבל אם יש משהו במחוז הזה שמדבר אלי, זאת הקארמה ונקמותיה המתוקות. אם כי אני לא אוהב לקרוא לה קארמה, אלא היד הנעלמה של השוק החופשי. ובמילה "שוק" לא מדובר רק על הסחורות החומריות, אלא גם על השוק התרבותי; מוזיקה, ידע, חוויות. הקהל שהולך להופעה מוזיקלית או קונה אלבום או בוחר להשמיע שיר באירוע מסוים, הוא חלק מכוחה של היד הנעלמה הזאת.

תחום המוזיקה והזמר קרובים לליבי, ובהיותי ערבי, תשומת הלב שלי פונה באופן טבעי אל כל זמר ערבי־ישראלי שצץ בקונצנזוס הישראלי. מירה עווד, למשל, היא אחת הזמרות הראשונות שמאלבומיה קניתי, והלכתי להופעות שלה בהתלהבות רבה. לינה מחול הצליחה לשבות את הלב שלי ושל ישראלים רבים אחרים, כשהיא שרה שיר של פיירוז בערבית בפריים־טיים בתוכנית "דה וויס", ולבסוף ניצחה בזכות אהבת הקהל.

אך יש תופעה שמטרידה אותי בהתנהלות של זמרות ערביות ישראליות, מבחינת הבחירות האמנותיות שלהן. כמעט תמיד, לאחר הניצחון הגדול שאליו הן מגיעות בזכות הקהל הישראלי, שמצביע להן ברגליים, בלב ובשלט הטלוויזיה, הן ממהרות לשקול קריירה בינלאומית. לינה מחול עשתה כך, וגם אחרות.

אין כאן שאלה של מוסר, אלא של היגיון: מי שהרים אתכן אל השיא היה הקהל הישראלי, שרובו יהודי, הצמא לסוגי מוזיקה חדשים, המתעניין במוזיקה הערבית וביופיה. הוא קהל היעד שמלכתחילה הפך אתכן לפופולריות, קהל שאם תחבקו אותו בחזרה, יישא אתכן אל גבהים שטרם ידעתן. אבל כשאתן בוחרות להפנות לו עורף וללכת לשיר באנגלית איפשהו בארה"ב, אל קהל שלא מכיר ולא מתעניין, אל איזה קהל אתן פונות?

זו זכותכן, אבל בכל זאת ארשה לעצמי לומר: על התנשאות משלמים. יש לכן קהל שנתן אהבה חסרת גבולות. התנשאתן עליו, הטפתן לו מוסר ולבסוף זרקתן אותו, כי הרגשתן שאתן גדולות עליו. הנפילה שלכן באמריקה תהיה הסטירה שתקבלו מאותה יד נעלמה.

כשנסרין קדרי עומדת בשמלה שחורה על במה ביום הזיכרון, ושרה בעברית מהולה בניחוח ערבי "מישהו הולך תמיד איתי", היא לא נוטשת את זהותה הערבית, כי אם מעשירה אותה וממזגת לתוכה את התרבות הישראלית־יהודית. זהו רגע אלגורי למורכבות קיומנו במדינה הזאת, שיכול להגיע למקומות יפים אם רק נבחר בכך.

נסרין קדרי היא דוגמה לצניעות שבאה יחד עם כישרון עצום. האישה החזירה אהבה לקהל שאהב אותה, שרה מהלב בעברית ובערבית, תוך מתן כבוד לשתי השפות ולקהל הדובר אותן. אף שכבר עכשיו ניתן לכנות אותה כוכבת, אני צופה לה פסגות חדשות של זוהר: כי העם הקטן הזה, שחי כאן, יודע לתגמל על צניעות, ענווה וכישרון, בכל מה שיש לו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר