אל תפנו עורף לקהל שלכן

אני מודה שאני לא אדם מאמין, לא מאמין בעל־טבעי. אבל אם יש משהו במחוז הזה שמדבר אלי, זאת הקארמה ונקמותיה המתוקות. אם כי אני לא אוהב לקרוא לה קארמה, אלא היד הנעלמה של השוק החופשי. ובמילה "שוק" לא מדובר רק על הסחורות החומריות, אלא גם על השוק התרבותי; מוזיקה, ידע, חוויות. הקהל שהולך להופעה מוזיקלית או קונה אלבום או בוחר להשמיע שיר באירוע מסוים, הוא חלק מכוחה של היד הנעלמה הזאת.

תחום המוזיקה והזמר קרובים לליבי, ובהיותי ערבי, תשומת הלב שלי פונה באופן טבעי אל כל זמר ערבי־ישראלי שצץ בקונצנזוס הישראלי. מירה עווד, למשל, היא אחת הזמרות הראשונות שמאלבומיה קניתי, והלכתי להופעות שלה בהתלהבות רבה. לינה מחול הצליחה לשבות את הלב שלי ושל ישראלים רבים אחרים, כשהיא שרה שיר של פיירוז בערבית בפריים־טיים בתוכנית "דה וויס", ולבסוף ניצחה בזכות אהבת הקהל.

אך יש תופעה שמטרידה אותי בהתנהלות של זמרות ערביות ישראליות, מבחינת הבחירות האמנותיות שלהן. כמעט תמיד, לאחר הניצחון הגדול שאליו הן מגיעות בזכות הקהל הישראלי, שמצביע להן ברגליים, בלב ובשלט הטלוויזיה, הן ממהרות לשקול קריירה בינלאומית. לינה מחול עשתה כך, וגם אחרות.

אין כאן שאלה של מוסר, אלא של היגיון: מי שהרים אתכן אל השיא היה הקהל הישראלי, שרובו יהודי, הצמא לסוגי מוזיקה חדשים, המתעניין במוזיקה הערבית וביופיה. הוא קהל היעד שמלכתחילה הפך אתכן לפופולריות, קהל שאם תחבקו אותו בחזרה, יישא אתכן אל גבהים שטרם ידעתן. אבל כשאתן בוחרות להפנות לו עורף וללכת לשיר באנגלית איפשהו בארה"ב, אל קהל שלא מכיר ולא מתעניין, אל איזה קהל אתן פונות?

זו זכותכן, אבל בכל זאת ארשה לעצמי לומר: על התנשאות משלמים. יש לכן קהל שנתן אהבה חסרת גבולות. התנשאתן עליו, הטפתן לו מוסר ולבסוף זרקתן אותו, כי הרגשתן שאתן גדולות עליו. הנפילה שלכן באמריקה תהיה הסטירה שתקבלו מאותה יד נעלמה.

כשנסרין קדרי עומדת בשמלה שחורה על במה ביום הזיכרון, ושרה בעברית מהולה בניחוח ערבי "מישהו הולך תמיד איתי", היא לא נוטשת את זהותה הערבית, כי אם מעשירה אותה וממזגת לתוכה את התרבות הישראלית־יהודית. זהו רגע אלגורי למורכבות קיומנו במדינה הזאת, שיכול להגיע למקומות יפים אם רק נבחר בכך.

נסרין קדרי היא דוגמה לצניעות שבאה יחד עם כישרון עצום. האישה החזירה אהבה לקהל שאהב אותה, שרה מהלב בעברית ובערבית, תוך מתן כבוד לשתי השפות ולקהל הדובר אותן. אף שכבר עכשיו ניתן לכנות אותה כוכבת, אני צופה לה פסגות חדשות של זוהר: כי העם הקטן הזה, שחי כאן, יודע לתגמל על צניעות, ענווה וכישרון, בכל מה שיש לו.