להגביל את שביתות המורים

ושוב הריטואל הקבוע: פתיחת שנת הלימודים ממשמשת ובאה, וארגוני המורים מאיימים להשבית את בתי הספר. נכון, בהסכמי עבר ארגון המורים התחייב שלא לשבות, בתמורה להעלאה דרמטית של שכר המורים - בעיקר של בעלי הוותק, אלה שארגוני המורים דואגים להם על חשבון מורים חדשים ומוכשרים - אבל את מי מעניינות התחייבויות? למה לא לאיים להפר התחייבויות ולפגוע בהורים ובתלמידים כדי להרוויח עוד כמה שקלים? איזה מסר חינוכי יותר מזה יכולנו לקבל?

באופן מפתיע, קריאה להגביל את יכולת המורים לשבות הגיעה דווקא ממפלגת שמאל. סמדר שמואלי, מספר 15 ברשימת "המחנה הדמוקרטי", התבטאה בפייסבוק נגד איומי ההשבתה השנתיים. "נראה לי לא סביר בעליל שגם הדמעות של שלום כיתה א' הן מוצר שמותר לשים עליו תווית מחיר, לעשות עליו סיבוב, או לאיים באמצעותו", כתבה שמואלי, והודיעה שתפעל לעגן בחוק את 1 בספטמבר כיום חג מוגן משביתה. חבריה למפלגה זעמו עליה, אך לא בטוח שכדאי לדחות את הצעתה על הסף.

בתור התחלה, יש להדגיש שאכן זכות השביתה חשובה ביותר, גם ובמיוחד למי שדואגים לזכויות הקניין ולחופש העיסוק. כפייה על אדם לעבוד בניגוד לרצונו אינה ליברלית במיוחד, והיא בעייתית גם על פי מקורות היהדות. חז"ל הדגישו שפועל יכול לחזור בו אף באמצע יום עבודה, ונימקו זאת בכך שבני ישראל אינם יכולים להיות משועבדים לשום אדם. הבעיה היום היא אחרת: באקלים החוקי של היום, שביתה כופה על המעסיק הרבה מעבר לאי־עבודה של העובד. חל איסור לפטר עובדים שובתים, ובמיוחד אנשי ועדי עובדים, ודבר זה באמת פוגע שלא בצדק בחופש העיסוק ובזכויות הקניין של המעסיקים - במקרה שלנו, אזרחי המדינה - מעודד שביתות ומכביד על האזרחים. בעולם אידיאלי, זכותו של כל אדם לשבות וזכותו של כל מעסיק לפטר את השובת היו מאזנות זו את זו ויוצרות חופש אמיתי.

עם זאת, בכל הנוגע למורים יש לדברים פן אחר. דווקא משום שלימודים הם דבר חשוב כל כך, היתר למורים לשבות לשם העלאת שכרם פוגע בתלמידים ובהוריהם פגיעה שקשה להצדיק אותה. ניתן לטעון שהוראה שייכת לתחום המצומצם של מקצועות חיוניים, שהשבתה שלהם פוגעת בציבור באופן שאינו מידתי. הדבר אינו תיאורטי לגמרי. בגרמניה זה המצב: עובדי הוראה מטעם המדינה אינם מורשים לשבות. ביוני בשנה שעברה פסק בית משפט חוקתי בקרסלרוהה שדבר זה אינו פוגע באמנת זכויות האדם של האיחוד האירופי, משום שהוא מגן על הזכות לחינוך, שהיא זכות יסוד. גם ביהדות (להבדיל), שביתות מורים נחשבות בעייתיות, ופוסקים רבים אסרו אותן לגמרי, או הגבילו אותן משמעותית.

הקריאה להגן על התלמידים והוריהם מפני איומים כאלה ראויה בהחלט להישקל, אם כן. מקצוע ההוראה הוא מקצוע חשוב בלי ספק, ויש לתגמל מורים בהתאם, אך שביתות אינן הדרך הנכונה. יתרה מכך: הכוח הניתן בידי ארגוני המורים אינו עוזר למורים בכללם, אלא בעיקר לקבוצות המקורבות לצלחת. ארגוני המורים מנעו תגמול דיפרנציאלי, המאפשר גם למורים חדשים ומוכשרים להשתכר היטב, ויצרו מפלצת המבוססת על ותק ומערכת מסורבלת של תארים אקדמיים וגמולי השתלמות. השתחררות מהם תאפשר תגמול הרבה יותר הוגן והולם, לכל מורה כפי יכולותיו.