כבר לא נוח להתייאש בברלין

לא תקראו על זה כתבות מגזין בעיתוני סוף השבוע, ורשתות הטלוויזיה בארץ לא ישגרו שליחים מיוחדים לדווח. אבל חמש שנים אחר פרוץ "מחאת המילקי", נראה שהרומן בין ברלין למהגרים ישראלים מגיע לסיומו. יותר ויותר ישראלים שהשתקעו בבירת גרמניה - רובם בעשור האחרון - אורזים את חפציהם ועוזבים בחזרה לישראל או ליעדי רילוקיישן אחרים. ברלין היתה עבורם חוויה מאכזבת.

בניגוד לתופי הטם־טם שליוו את "הרכבת האווירית" של ישראלים לברלין בשנים האחרונות, "יציאת ברלין" מלווה בדממה דקה. זה לא מתאים לנרטיב שגרמניה הרשמית וגורמי שמאל ישראליים ניסו לפתח סביב הטרנד, כאילו המצב בישראל הפך לנורא ואיום עד כדי כך, שצאצאי קורבנות הנאצים נמלטים מאימת משטר הימין בארצם ונוהרים למצוא מקלט בברלין הנאורה והסובלנית. המעגל ההיסטורי נסגר: אפשר להפסיק לדבר על השואה, כי "גרמניה החדשה" כל כך נפלאה ואחרת, בעיקר בהשוואה לישראל הפשיסטית והגזענית. היוצרות התהפכו: הנאציזם השתלט על ישראל, בעוד שגרמניה הפכה למעוז הליברליות וההומניות. "האקסודוס לברלין" מחק את זיכרונה של ה"אקסודוס", שעל סיפונה עלו ניצולי שואה לארץ ישראל. חלום המדינה היהודית הוחלף בחלום "קיבוץ ברלין".

אולם הפנטזיה הזו התפוגגה לה במהירות. תחילה התברר למגיעים שלא די בדרכון אירופי ואפילו גרמני כדי להיקלט בברלין. אנטי־ישראליות יכולה לעזור, אך עד גבול מסוים. מי שאינו דובר גרמנית וערוך נפשית להתמודד עם המנטליות הגרמנית הנוקשה, מחוסרת ההומור, הביורוקרטית, הלא מאוד פתוחה לזרים - מקומו אינו שם. החיים בברלין אינם ביקור במועדון קיט־קאט.

ישראלים נהרו לברלין בשל רמת החיים הזולה והנוחה בה. ברלין אמנם אינה יקרה כתל אביב, פריז או לונדון, אך היא אינה עוד מה שהיתה פעם. ההגירה ההמונית שליוותה את "משבר הפליטים" ביטלה באופן משמעותי גם את היבט הנוחות, בעיקר בכל הקשור לביטחון אישי: רוב התקיפות של ישראלים ויהודים בגרמניה בשנים האחרונות בוצעו בידי מהגרים או מבקשי מקלט ערבים ומוסלמים. קיים אמנם מאמץ מאורגן להשתיק את ממדי התופעה, ואין נתונים מדויקים על היקפה. ועדיין, ברלין הפכה לעיר לא בטוחה לישראלים וליהודים.

מעבר לכך, האווירה הכללית בגרמניה הפכה לבלתי נעימה עד מאיימת. המתחים הפנימיים בין גרמנים למהגרים, המשבר הפוליטי העמוק והמשבר הכלכלי המאיים מורגשים בכל עבר. האנטישמיות הפכה לשגרת יומיום, כך גם האלימות והפשיעה. ישנם עוד ישראלים, בעיקר אנשי היי־טק, שמובאים לברלין במסגרת מאמצי הרשויות להפוך את העיר לעמק סיליקון אירופי. אך במוקדם או במאוחר, היעדר חוש היזמות הגרמני שובר גם אותם, למרות התנאים הטובים שמציעים להם. ברלין אינה קליפורניה.

אז עם מה נותרנו? עם קומץ פעילי שמאל רדיקלי, אנטי־ישראליים, שמצאו להם חממת גידול בחסות הרשויות הגרמניות, אך עסוקים כעת במאבק נגד החלטת הבונדסטאג שקובעת כי ה־BDS שאותה הם קידמו היא תנועה אנטישמית. ועם טעם מאוד מר של מחאת המילקי, שגרמה לחברה הישראלית נזק תדמיתי עצום (התקשורת הגרמנית גיחכה על סמל "התנועה החברתית" הזו), ונזק היסטורי גדול עוד יותר ליחסי ישראל וגרמניה. כי אם מחיר מעדן חלב מצדיק את הפיכת ברלין לבירת ההתנגדות של האופוזיציה הישראלית, מה הוא ערכו של זכר השואה?