"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מפגינים שווים יותר ושווים פחות

,עודכן

הפגנות נחלקות לרוב לשני סוגים: הפגנות קטנות שאיש לא מדבר עליהן, והפגנות גדולות שכולם מדברים עליהן. בתקופה האחרונה פרץ לחיינו זן חדש: ההפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהן למעשה הפגנות קטנות שכולם מדברים עליהן. המפגינים מגיעים לשכונתו של מנדלבליט בפתח תקווה, לעיתים ממש עד סף ביתו, לעיתים לכיכר הסמוכה, לסופרמרקט שבו הוא עורך קניות ואפילו לבית הכנסת שבו הוא מתפלל. הם צועקים סיסמאות ומניפים שלטים בדרישה שישנה את דפוס התנהלותו בפרשות שבהן חשודים ראש הממשלה ואנשי ציבור נוספים.

מפגיני פתח תקווה, ואם לא הם אז תומכיהם בתקשורת ובפוליטיקה, מלהגים בלי הרף על "מלחמה להצלת הדמוקרטיה", ובימים כתיקונם גם מזהירים מפני פגיעה במעמדם של "שומרי הסף". זה לא מפריע להם להתאסף אחת לאיזה זמן קצוב על מנת לקעקע את מעמדו של היומע"ש, שמבחינתם אינו ראוי לתואר "שומר סף" - עד שייכנע לתביעותיהם. זה נראה כמו הפגנה, אבל זה מתפקד כמו לחץ פסיכולוגי: המפגינים מטרידים את מנדלבליט וסביבתו, עד שהמשטרה נאלצה לפרסם הנחיות חדשות.

שתי קבוצות מפגינים הפרו השבוע את הוראות המשטרה החדשות. ביום רביעי בלילה נעצרו שבעה מפגינים מקהילת יוצאי אתיופיה שמחו במקום בדרישה לפרסם את תיעוד הירי בסלמון טקה ז"ל. בשישי בלילה נעצרו תשעה מפגינים שלטענת המשטרה הפרו את ההנחיות כשכרזו במגפונים והפריעו בנתיב הליכתו של היועמ"ש לבית הכנסת. נחשו בתגובה לאיזה מן המקרים נזעקו עד לב שמיים שוחרי הדמוקרטיה ומגני שלטון החוק?

התעלמות כמעט מוחלטת נוכח מעצר מפגינים "שווים פחות", והמאמץ השקוף לחולל פאניקה כשמדובר במפגינים "שווים יותר", מדיפים ניחוח של צביעות, בפרט כשהדבר עטוף בטענה שהגבלות המשטרה על ההפגנות "אינן חוקיות". מה, הגבלת המחאה של יוצאי אתיופיה לא מספיק חשובה למס' 10 ב"מחנה הדמוקרטי" כדי להפציע בטוויטר עם עוד השוואה קלישאתית לטורקיה?

הצביעות הזו לא עוצרת בפתח תקווה: מי כמו שפי פז ושותפיה למאבק בדרום תל אביב חשים זאת על בסיס יומיומי. מעצריה של פז - על רקע פעילותה החברתית - הם כל כך תכופים, שהביטוי "ובתגובה עצרה המשטרה את שפי פז" הפך למשחק רשת. על כך אבירי הדמוקרטיה ונוטרי זכות ההפגנה - נוהגים לשתוק. אם היא לא באג'נדה שלהם, היא לא פעילה חברתית מבחינתם.

אף אחד לא אוהב לראות מפגינים עצורים, ואין חולק על חשיבותו של חופש המחאה. אבל הפאניקה הסלקטיבית מהפגיעה בחופש המחאה מוכיחה עד כמה להפגנות פתח תקווה והסערה המלאכותית סביבן אין כל קשר לדאגה לדמוקרטיה. אולי להפך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אופיר דיין

אופיר דיין היא חוקרת ב־INSS ומחברת הספר "אינתיפאדה על ההדסון"

כדאילהכיר