הם מפחדים מלאומיות, לא מהדתה

דווקא בשבוע שבו מציינים את תשעה באב, העלה הילוך קמפיין ההפחדה מ"הדתה". העילה לפאניקה הנוכחית: משרד החינוך ביטל את החובה ליידע הורים על פעילות ארגוני העשרה דתיים בבתי הספר. ב"הארץ" הזהירו ש"כ־40 ארגונים דתיים מעבירים בבתי הספר החילוניים פעילויות בנושאי יהדות, שחורגות מעבר לתוכנית הלימודים הפורמלית". מהרו והחביאו את הילדים.

ועכשיו לעובדות. מבדיקה פשוטה שערכתי, עולה שיותר מ־3,000 "תוכניות חינוך חיצוניות" קיימות במשרד החינוך, שאיתן יכולים לעבוד בתי הספר השונים בארץ. באותו חיפוש גם מצאתי, שלא במפתיע, מאות ארגונים המגדירים את נושא העיסוק שלהם כ"זכויות אדם". יש גם ארגונים רבים העוסקים בדמוקרטיה, חלק מגדירים עצמם "מגינים על הדמוקרטיה", ואפילו תוכנית ללימוד "דמוקרטיה ופלורליזם בעקבות רצח רבין" יש. אבל מה מדיר שינה מעיניהם של סוכני הפחד מ"הדתה"? 40 ארגונים שעוסקים ביהדות.

אם משהו קרה במערכת החינוך הממלכתית בשנים האחרונות, זאת אינה הדתה, כי אם "החלנה" (מלשון חילון). מי שלמד בעבר הלא רחוק בבית ספר ממלכתי, זוכר את הימים שבהם למדנו תושב"ע (תורה שבעל פה). שר החינוך לא היה צריך להכניס לתוכנית הלימודים סיור בירושלים, וגם את חידון התנ"ך לא היה צריך להחזיר (כפי שעשה השר גדעון סער, למשל). כך גם כשהיינו עולים למצדה, או לומדים על ל"ג בעומר, היינו מדברים על גבורה ולא מחפשים "נרטיבים אלטרנטיביים" שיישמעו פחות יהודיים ויותר אוניברסליים. הכותל המערבי היה אתר שפוקדים אותו לא מעט, ובמוזיאון ישראל היינו לומדים על ממצאים ארכיאולוגיים מימי בית ראשון ושני. אבל היום, כל אחד מאלה מתויג ישירות לא כעניין תרבותי־היסטורי־לאומי־יהודי מעניין וחשוב, אלא כסכנה דתית לקיומו החופשי של "העם החילוני" בארצו.

מעניין, האם אותם יראים כרוניים חשים אותו רעד בגופם בכל פעם שהם שומעים "אלוהים, ברך את אמריקה" (God bless America)? האם הם מרגישים סלידה גם כשהם נכנסים למקדש בודהה באסיה? ומה בדיוק הם חושבים על תפילת מוסלמים בהר הבית? הייתכן שרק סממני הדת היהודית מרתיעים אותם כל כך? או כמו שגבאי אמר, האומנם "השמאל שכח מה זה להיות יהודי"?

ייתכן, אבל נראה שמתרחש כאן דבר מה נוסף. כשהיהדות היא גם דת וגם לאום, שיח הפאניקה מהדתה מאפשר למציירים אותנו כמדינת־סף תיאוקרטית, לפגוע במטרה אחרת: בלאומיות היהודית. כלומר, דרישות ה"החלנה" אינן מגיעות רק מבית מדרש אלטרנטיבי. מדברים נגד הדתה, אבל מכוונים להחלשת הנרטיב היהודי־לאומי ולא רק הדתי. שהרי אם בכל סיפור דתי־יהודי טמונה פיסת לאומיות, איך יצליחו לחנך למדינת "כל אזרחיה"? במילים אחרות, לא מאלוהים הם מפחדים, אלא מביטוי דומיננטי של ממד לאומי־יהודי במערכת החינוך.

מי שקבע את חוק הממלכתיות בחינוך, דוד בן־גוריון, אמר בשנת 1937 בעדותו בפני ועדת פיל: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". כל כך טרגי לחשוב שבימינו יש שרואים במנדט הזה ביטוי ל"הדתה".