"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הם מפחדים מלאומיות, לא מהדתה

,עודכן

דווקא בשבוע שבו מציינים את תשעה באב, העלה הילוך קמפיין ההפחדה מ"הדתה". העילה לפאניקה הנוכחית: משרד החינוך ביטל את החובה ליידע הורים על פעילות ארגוני העשרה דתיים בבתי הספר. ב"הארץ" הזהירו ש"כ־40 ארגונים דתיים מעבירים בבתי הספר החילוניים פעילויות בנושאי יהדות, שחורגות מעבר לתוכנית הלימודים הפורמלית". מהרו והחביאו את הילדים.

ועכשיו לעובדות. מבדיקה פשוטה שערכתי, עולה שיותר מ־3,000 "תוכניות חינוך חיצוניות" קיימות במשרד החינוך, שאיתן יכולים לעבוד בתי הספר השונים בארץ. באותו חיפוש גם מצאתי, שלא במפתיע, מאות ארגונים המגדירים את נושא העיסוק שלהם כ"זכויות אדם". יש גם ארגונים רבים העוסקים בדמוקרטיה, חלק מגדירים עצמם "מגינים על הדמוקרטיה", ואפילו תוכנית ללימוד "דמוקרטיה ופלורליזם בעקבות רצח רבין" יש. אבל מה מדיר שינה מעיניהם של סוכני הפחד מ"הדתה"? 40 ארגונים שעוסקים ביהדות.

אם משהו קרה במערכת החינוך הממלכתית בשנים האחרונות, זאת אינה הדתה, כי אם "החלנה" (מלשון חילון). מי שלמד בעבר הלא רחוק בבית ספר ממלכתי, זוכר את הימים שבהם למדנו תושב"ע (תורה שבעל פה). שר החינוך לא היה צריך להכניס לתוכנית הלימודים סיור בירושלים, וגם את חידון התנ"ך לא היה צריך להחזיר (כפי שעשה השר גדעון סער, למשל). כך גם כשהיינו עולים למצדה, או לומדים על ל"ג בעומר, היינו מדברים על גבורה ולא מחפשים "נרטיבים אלטרנטיביים" שיישמעו פחות יהודיים ויותר אוניברסליים. הכותל המערבי היה אתר שפוקדים אותו לא מעט, ובמוזיאון ישראל היינו לומדים על ממצאים ארכיאולוגיים מימי בית ראשון ושני. אבל היום, כל אחד מאלה מתויג ישירות לא כעניין תרבותי־היסטורי־לאומי־יהודי מעניין וחשוב, אלא כסכנה דתית לקיומו החופשי של "העם החילוני" בארצו.

מעניין, האם אותם יראים כרוניים חשים אותו רעד בגופם בכל פעם שהם שומעים "אלוהים, ברך את אמריקה" (God bless America)? האם הם מרגישים סלידה גם כשהם נכנסים למקדש בודהה באסיה? ומה בדיוק הם חושבים על תפילת מוסלמים בהר הבית? הייתכן שרק סממני הדת היהודית מרתיעים אותם כל כך? או כמו שגבאי אמר, האומנם "השמאל שכח מה זה להיות יהודי"?

ייתכן, אבל נראה שמתרחש כאן דבר מה נוסף. כשהיהדות היא גם דת וגם לאום, שיח הפאניקה מהדתה מאפשר למציירים אותנו כמדינת־סף תיאוקרטית, לפגוע במטרה אחרת: בלאומיות היהודית. כלומר, דרישות ה"החלנה" אינן מגיעות רק מבית מדרש אלטרנטיבי. מדברים נגד הדתה, אבל מכוונים להחלשת הנרטיב היהודי־לאומי ולא רק הדתי. שהרי אם בכל סיפור דתי־יהודי טמונה פיסת לאומיות, איך יצליחו לחנך למדינת "כל אזרחיה"? במילים אחרות, לא מאלוהים הם מפחדים, אלא מביטוי דומיננטי של ממד לאומי־יהודי במערכת החינוך.

מי שקבע את חוק הממלכתיות בחינוך, דוד בן־גוריון, אמר בשנת 1937 בעדותו בפני ועדת פיל: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". כל כך טרגי לחשוב שבימינו יש שרואים במנדט הזה ביטוי ל"הדתה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר