שכנותיה של סוריה נוטשות את הפליטים

המלחמה בסוריה קרבה לסיומה, וכל שנותר למשטר הסורי הוא להשתלט על מחוז אידליב שבצפון המדינה, המאחז האחרון שנותר בידי המורדים. המתקפה על אידליב, בסיוע רוסי ואיראני, היא אפוא שאלה של זמן, ולנוכח "ירח הדבש" ביחסי אנקרה ומוסקבה, יש להניח שטורקיה לא תפעל כדי לעצור אותה. מכיוון שבמהלך השנים האחרונות נמלטו סורים רבים ממתנגדיו של המשטר אל מחוז אידליב, יש להניח כי השלב הסופי במלחמה יהיה עקוב מדם אף יותר מקודמיו, וממילא יוביל למנוסה של מאות אלפים, אם לא מיליונים, אל מחוץ לגבולות המדינה, לכיוון השכנה מצפון.

אלא שהפעם עשויים הפליטים הסורים לגלות כי השערים נסגרו בפניהם, שכן טורקיה הודיעה כי לא תתיר לפליטים מסוריה להיכנס לשטחה. למעשה, אנקרה בכלל עסוקה כרגע במאמץ לסלק בחזרה לסוריה את מיליוני הפליטים שכבר מצאו בה מחסה.

לטורקים פשוט נמאס מהפליטים הסורים, כשני מיליון ואולי אף יותר, שאת פניהם קיבלו אך כמה שנים קודם לכן בזרועות פתוחות. פוליטיקאים טורקים קוראים עתה בגלוי לסלק את הפליטים הסורים מן המדינה ולהתפייס עם משטרו של בשאר אל־אסד, ובכך הם הולכים בעקבות דעת הקהל בטורקיה, שהחלה רואה בפליטים הסורים עושי צרות, מפיצי פשע ואלימות, וגם מתחרים על מקומות העבודה. בכמה מקומות בטורקיה גלש הכעס לאלימות נגד הפליטים, בעיקר נגד מבקשי עבודה.

טורקיה איננה לבדה. גם במצרים מורגשת מחאה ציבורית נגד הפליטים מסוריה, כרבע מיליון ואולי יותר, ואפילו נגד אותם בעלי אמצעים מקרבם שפתחו בקהיר בתי עסק המתחרים בעסקיהם של המצרים. גם בלבנון יש ביקורת גוברת על הפליטים, המטילים נטל כבד על הכלכלה, והמתח גלש לאלימות. ולבסוף, אף בירדן, שהקפידה לאורך השנים לרכז את כמיליון וחצי הפליטים מסוריה במחנות בצפון המדינה, גוברים הקולות הקוראים לאלץ את הפליטים לחזור לסוריה.

מדובר, אפוא, במהפך ביחסן של המדינות הקולטות למהגרים מסוריה. הפליטים התקבלו בתחילה בחום על ידי האוכלוסייה במדינות השכנות, שגילו אהדה להתקוממות בסוריה. המהפכה נתפסה במדינות אלה כמאבק של בני העדה הסונית במשטר העלאווי בהנהגת בשאר אל־אסד, בעל בריתה של טהרן השיעית. אך האינטרסים המקומיים ואילוצי קיום ופרנסה, כמו התחושה שהפליטים הם אחרי הכל זרים, גברו בסופו של דבר. הפליטים לומדים כעת שלסבר פנים יפות יש תאריך תפוגה, וכשפליט לרגע הופך לתושב קבע - היחס אליו משתנה פלאים.

אלא שהפליטים הסורים אינם מעוניינים כלל לחזור לחיקו של המשטר האכזרי שממנו נמלטו או גורשו. המשטר הסורי, מצידו, רואה בפליטים אויבים בפוטנציה, שכן מוצאם באזורים שבהם פרץ והתנהל המרד, והוא חושש מכך ששובם יהיה עבורו נטל כלכלי שבו יתקשה לעמוד. אחרי הכל, גידולה המהיר של האוכלוסייה בסוריה (לכדי 25 מיליון בשנת 2011) היה אחת הסיבות לפרוץ המהפכה במדינה. עתה, לאחר שכשליש מן התושבים הפכו לפליטים, הפכה האוכלוסייה, כדבריו של בשאר אל־אסד עצמו, ל"הומוגנית יותר".

לנוכח הטרגדיה של הפליטים הסורים נותר העולם באדישותו. פליטים אלו ננטשו כבר בעבר בעת שהמשטר הסורי טבח בהם וגירש אותם מארצם, ועתה הם מופקרים פעם נוספת לגורלם.