איביץ' איבד את מגע הזהב

לפני קצת יותר משנה נפתח עידן חדש במכבי ת"א. ג'ורדי קרויף, האיש ששינה את קריית שלום, עזב לאחר שש שנים, ומי שנכנס לנעליו הענקיות היה ולדימיר איביץ'. למרות הדחה כואבת מאירופה ומגבלות רכש, איביץ' הפך את מכבי לקבוצה בלתי ניתנת להכנעה במושגים מקומיים, בדרך לאליפות הדומיננטית בהיסטוריה. 

העובדה שהאליפות הוכרעה כבר בינואר ושלראשונה מאז הגעת המאמנים הזרים היה ברור שאיביץ' לא יעזוב בסיום העונה, נתנו תקווה שמכבי תמשיך להתקדם ותגיע במוכנות שיא לפתיחת העונה כדי לתרגם את הדומיננטיות בליגה להצלחות בזירה האירופית.

אז תקוות לחוד ומציאות לחוד. לא רק שמכבי לא התחזקה, היא נחלשה משמעותית. שניים מהעוגנים המרכזיים שלה אלי דסה ופרדראג ראיקוביץ' עזבו, ולמרות שבשני המקרים היתה סבירות גבוהה לעזיבה, לא הוכנו תחליפים ראויים. המחליף של ראיקוביץ', אנדראס יאניוטיס, הגיע לאחר שלא שיחק שמונה חודשים (משחקו האחרון היה ב־21.10.18) והחלודה ניכרה בכל פעולה שלו. אף שברור היה שהתאקלמות של שוער, בטח כזה שלא שיחק תקופה ארוכה, מורכבת מזו של שחקן שדה ושיש סיכוי סביר שייקח ליאניוטיס זמן להיכנס לעניינים, מכבי לא השכילה להביא שוער שני ברמה, שיגבה את היווני בתחילת הדרך. 

הפרידה המיותרת מדסה, שהיה דומיננטי התקפית, והתיאום שלו עם דור מיכה היו אחד העוגנים ההתקפיים של הצהובים, השאירו חור ענק באגף ימין, והמחליף שהגיע באיחור, אנדרה ג'ראלדש, לא מצטיין בפן ההתקפי ולראיה ב־195 משחקים בקריירה הוא בישל חמש פעמים וטרם הבקיע. 

עוד מסקנה מהעונה שחלפה (בעיקר מהמפגשים מול סארפסבורג), היתה שמרכז ההגנה חייב שדרוג ולא יספיק להתמודדות מול יריבות אירופיות רציניות. ז'איר אמאדור, שבעונה שעברה הפך לבלם שלישי, נשאר בעל כורחו וזה מורגש. ייני, שערכו הסגולי לא יסולא בפז, הראה גם בהופעותיו בנבחרת שהוא מתקשה להתמודד עם חלוצים מהירים ומרבה לטעות ברמות הללו; ושחר פיבן חייב בלם מוביל כדי להפגין יכולת גבוהה. אם נוסיף לזה את הפציעה של אנריק סאבוריט היציב, נקבל הגנה מאולתרת שגוררת את כל הקבוצה לאחור. 

כבר במחנה האימונים במירלו התחלנו להבחין בזרעי הפורענות. הפסד לסן ז'ילואז' מהליגה השנייה בבלגיה, יכולת חלשה מול גנק וספרטה, הפציעות המרובות של שחקני מפתח (אצילי, עטר, סאבוריט) שנעדרו מהמחנה, וחוסר היכולת להחזיר את גולסה וניקוליץ' לעניינים חשפו בעיות לא פשוטות עם הצוות הרפואי החדש וצמצמו משמעותית את האפשרויות של איביץ'. 

גם בחלק הקדמי מכבי כשלה בגדול. היא לא הצליחה להנחית חלוץ משמעותי והתפשרה על בלקמן הבינוני (418 דקות בלבד בכל העונה שעברה בליגה השנייה בספרד) ועל שכטר המתבגר. באפלה זו ציפינו שלפחות שני שחקני העונה שעברה יבלטו, אבל שני ה"דורים" - פרץ ומיכה נדבקו בחולשה הכללית. אצל פרץ החולשה בלטה שבעתיים גם במשחק הפתוח - סטטי במשחק שלו וכמעט ולא עושה תנועות לעומק, ובעיקר במצבים נייחים, שם חוסר הריכוז שלו גרם לספיגות מול קלוז' וסודובה. 

איביץ' נמצא כרגע במצב בעייתי. בעונה שעברה היה לו את מגע הזהב של מידאס, והעונה שום דבר לא מצליח לו, להפך, כל שינוי גורם לספינה לשקוע יותר. היכולת לשנות ולשבור תוכניות קיימות מאתגרת ודורשת אומץ אבל היא הכרחית, כי הניסיונות לשחזר את הפעולות מהעונה הקודמת עם סגל שונה ובעיות חדשות עלול להביא להתרסקות, לאובדן אמון מצד השחקנים ולחוסר יכולת להחזיר את "הרעב" שאיביץ' דיבר עליו בסיום המשחק מול סודובה. 

במצב זה, כשקשה להביא שחקנים חדשים, איביץ' יכול לנסות פעולות אגרסיביות כדי לשנות מבפנים. פעולות כמו מכירתו המתבקשת של דור פרץ והכנסתו לעניינים של עדן קארצב, צמצום ושינוי הרוטציה, שחרור שחקנים (גם בכירים וגם כאלה שהובאו העונה) גם אם בהכרח זה מצביע על הודאה בטעויות (עדיף מוקדם ממאוחר). אולי לאירופה זה לא יספיק, אבל לבלימת הנפילה, לייצוב הקבוצה ולפתיחת עונה חיובית בבלומפילד המחודש תוך השכחת הכישלון האירופי, זה בהחלט יכול להספיק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו