תהליכים דמגוגיים קשה לפספס

דומה שכבר ראינו הכל בתעשיית ההשוואה בין ישראל, ממשלתה והחלטותיה, לגרמניה הנאצית. פעם זה סגן הרמטכ"ל המזהה תהליכים בישראל כהדים לרייך השלישי - ועוד בנאום לרגל יום הזיכרון לשואה, פעם אחרת זו חברת כנסת - גם היא ביום השואה - המצביעה על דמיון בין מכל האמוניה בחיפה לתאי הגזים, ובהזדמנות אחרת זו מפגינה שמצדיעה במועל יד מול שרת המשפטים.

אך השבוע נרשם שפל חדש. יואל מרשק, בכיר בתנועה הקיבוצית, שיגר לחבריו מארץ ישראל הישנה והטובה מכתב, ובו התוודה שהוא "נדהם וגאה" מהתגייסותם הקיבוצית להצלת מהגרות בלתי חוקיות מהפיליפינים, שאחדות מהן הוחבאו בעליות הגג של המשק.

מרשק מודה שהדבר נעשה בניגוד "לצווי משטרת ההגירה ופסקי בית המשפט" - כלומר, בניגוד לחוק - ופונה להלל את גבורת העברייניים: "הברק בעיניים, המסירות והסיכון הלא פשוטים במעשה זה מעמידים את אותם החברים בשורה אחת עם חסידי אומות העולם בתקופת השואה".

זה יהיה בגדר לשון המעטה להגדיר את המליצות הפריכות הללו כהוזלה פרועה של פועלם של אישים כראול ולנברג השבדי, אוסקר שינדלר הגרמני או צ'יאונה סוגיהארה היפני, שסיכנו את חייהם כדי להציל חיים בשעתה הנוראה ביותר של ההיסטוריה. אך רצה הגורל והדברים פורסמו בתאריך סמלי, הממחיש את האבסורד.

75 שנים בדיוק מפרידות בין 4 באוגוסט 2019 לבין אותו היום בשנת 1944, שבו פרץ לדירה קטנה באמסטרדם כוח נאצי ושלף ממחבואם את בני משפחת פרנק, ובהם אנה בת ה־15. בעולמו של מרשק, פעולתה של משטרת ההגירה של ישראל אינה שונה בהרבה מזו של אוברשארפיהרר קרל זילברבאואר, איש המשטרה החשאית הנאצי ששלף את אנה פרנק ממחבואה. מועמדת לגירוש ששני ילדיה חיים במולדת, ושעבדה בניגוד לחוק בישראל במשך שבע שנים, היא הגלגול העכשווי של ילדה יהודייה, משפחתה וחבריהם, הנשלפים ממקום מסתור, נשלחים למטה הגסטפו ומשם למוות בתאי גזים? האומנם מאמין מרשק שמסע הרכבת השטני מאמסטרדם אל זרועותיו של מנגלה הוא פשע שווה ערך לטיסה מתל אביב למנילה?

אם לשפוט לפי ההיסטוריה, התשובה לכך שלילית. מרשק וחברי תנועתו מארץ ישראל הישנה והטובה סירבו במשך שנים לקבל את אחיהם המושפלים והמודרים, ששוכנו ממש מעבר לגדר הקיבוץ המוריק, וסיגלו לעצמם תפיסת עליונות מוסרית כלפי מי "שלא משלנו".

וכמו שאז החמלה הסוציאליסטית הוגבלה לתחומי המשק, גם הפעם קשה להאמין שיש עניין אמיתי בהצלת נפשות - כי אין באמת נפשות להציל. דומה שכל מבוקשם של מרשק ודומיו הוא ליטול חלק בדמוניזציה של ישראל שנגנבה מהם, וללבות תחושה של משבר ערכי. ואולי, אולי בצד, אחרי שכבר ברור שהתנועה איבדה לא רק את ההגמוניה אלא גם את החשיבות שלה בחיי האומה, הם מעוניינים לשוות לעצמם תחושת משמעות מדומה. חבל שהדמגוגיה הזו באה על חשבון החברה הישראלית, וחמור מכך - על חשבון כבודם של קורבנות השואה.