הקומץ מרוויח על חשבון השאר

אחת המחלות החמורות הפוקדות את העולם, ואת ישראל בכלל זה, היא מחלת הפרוטקציוניזם. שילוב של חוסר הבנה כלכלי ושל לחצים מצד בעלי אינטרס, גורם לכך שכל מדינה מנסה "להגן" על היצרנים המקומיים שבתחומה מפני התחרות העולמית, ולהעדיף רכש של תוצרת מקומית. אצלנו קוראים למחלה הזאת "לקנות כחול־לבן".

מה רע בלקנות כחול־לבן? בגדול, אין רע. הבעיה מתחילה כאשר מכריחים את הציבור לשלם על כך יותר, וכך פוגעים בהרבה יותר ישראלים מאשר עוזרים להם. היגיון? אין.

קחו לדוגמה את חוק חובת המכרזים, הכולל בתוכו את ההעדפה לקנות מוצרים שמיוצרים בחלקם בישראל, גם אם הצעת המחיר שלהם גבוהה ב־15 אחוזים מהמתחרים. לכאורה, יש כאן פטריוטיות והעדפת ישראלים על פני זרים. אך למעשה, אנחנו רק צריכים לשאול את עצמנו: מי משלם את 15 האחוזים הנוספים האלה? והתשובה היא: ישראלים, כמוני וכמוכם.

כך יוצא שבתואנה של עזרה לישראלים, פוגעים בישראלים. לא תמיד אנו שמים לב לזה, כי המשלם מוסווה במילים כמו "המדינה", כאילו היא יצור מנותק שאיננו ניזון מכספי משלם המסים, וכן משום שההפסד מתפזר על פני הרבה נפגעים, שכל אחד מפסיד מעט.

לעומת זאת, המרוויחים הם קבוצה מוגדרת ומובחנת, לרוב מצומצמת למדי, של אנשים שמרוויחים הרבה ממדיניות ה"כחול־לבן". אבל הנזק שריר וקיים.

דוגמה לאיוולת הזאת קיבלנו בשבוע שעבר, כאשר בית המשפט המחוזי בירושלים הוסיף עוד עיכוב למכרזי תחבורה ציבורית שנועדו להקל על הציבור, להוסיף אוטובוסים ולשפר את השירות. ועדת המכרזים של משרד התחבורה החליטה שחוק חובת המכרזים אינו חל במקרה הזה, וכללה במכרז רק עדיפות מסוימת לחברות ישראליות. בית המשפט קיבל את תביעתה של חברת "הארגז" הישראלית, שביקשה שהמכרז יהיה מוטה לטובתה בהתאם לחוק חובת המכרזים, והחזיר את הכדור לוועדה, כדי שתכלול העדפה שכזו, וכן חובת "רכש גומלין" מצד חברות זרות במקרה שתזכינה במכרז, מה שייקר בהכרח את הצעת המחיר (ושוב, יתגמל חברות כמו "הארגז" בהכנסה נאה).

זו אגב אינה הפעם הראשונה שהציבור סובל מהעדפת מפעלים ישראליים על פני יבואנים ישראלים. גם לפני שנתיים זכו חברות "הארגז" ו"מרכבים" במכרז של אגד, ובו הועדפו אוטובוסים שהם מרכיבים משלדות המיובאות מחו"ל, למרות שהם יקרים יותר, על פני אוטובוסים זולים יותר, וטובים לא פחות, המיובאים מסין.

תאמרו: אנחנו רוצים לעזור למפעלים מקומיים. טוב ויפה, אבל האם היבואנים אינם מקומות עבודה מקומיים? האם הם לא מעסיקים עובדים שרוצים לשמור על מקום פרנסתם? מה ההבדל בין חברה המעסיקה ישראלים ביבוא אוטובוסים לבין חברה המעסיקה ישראלים ביבוא שלדות אוטובוסים והרכבה שלהן? ואם תאמרו שבזו יש פחות פועלים ובזו יש יותר - הרי היתרון המספרי של כלל הציבור, שצריך לשלוח יד לכיס ולשלם עבור ההעדפה הזאת, הוא בוודאי מוחץ.

תארו לכם משפחה שבה ההורים מחייבים את כל האחים לקנות ביוקר רהיטים אצל אחד האחים, אף שהוא עצמו רוכש את חומרי הגלם מבחוץ. זו בוודאי היתה נחשבת אפליה לא הוגנת: תמיכה במשפחה זה חשוב, אבל גם שאר האחים הם משפחה באותה מידה, ומדוע צריך לפגוע בהם כדי לעזור לעסקים שלו? ואם הוא לא יכול לשרוד בלי הרכש מהמשפחה, אולי זה סימן לכך שהוא צריך לבחור עיסוק אחר, רווחי יותר?

העדפת רכש "כחול־לבן" ביוקר על ידי המדינה היא מדיניות מפלה ומקוממת באותה מידה, גם אם היא עטופה ברטוריקה נאצלת. בפועל מדובר בהעדפה של קבוצה קטנה של ישראלים על פני קבוצה אחרת - היבואנים - ועל פני כלל הציבור, שצריך לשלם את המחיר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו