בניגוד לשמאל, בימין מבינים מה חשוב

בנט ושקד ורגב וגמליאל. אתה מסתכל עליהם ומסתכל על מה שאוהבים לכנות "מחנה השמאל", ואתה מבין למה הימין מנצח. בזמן שהשמאל הישראלי, או מה שנותר ממנו, עסוק בלדון ולדוש בשאלה אם בקשת הסליחה מערביי ישראל היתה צריכה להיאמר במי במול אבל נאמרה בפה מז'ור, בנט ושקד מוחלים על סדרת השפלות. בזמן שעמיר פרץ מעדיף לקרוץ לנתניהו מאשר להתנהל מול ברק שאיתו יש לו חשבון ארוך, רגב הורידה פרופיל וגמליאל, שדרשה את תיק החינוך, התאימה עצמה לסדרת החינוך מחדש.

בואו נבחן לרגע מה עוברת איילת שקד בחודשים האחרונים: אחרי שהפסידה בבחירות, פוטרה על ידי נתניהו. אחר כך דווח שרצתה להצטרף לליכוד, ונתקלה בדלת סגורה. השבוע פוטרה במחי יד המנכ"לית שלה במשרד המשפטים, יד ימינה לרפורמה שהיא כל כך מתגאה בה. חברה למפלגה, נפתלי בנט, דרש את תיק הביטחון, דפק על השולחן, כתב סטטוסים; לא קיבל. אחר כך גם הוא פוטר.

השרה מירי רגב, לעומתם, לא פוטרה, רק הודרה. היא וגילה גמליאל לא ממש התאימו לתמונת הסלפי של העשירייה הראשונה בליכוד. את שתיהן נתניהו השאיר מאחור בסבב התיקים של הממשלה הזמנית, זאת לאחר שהתחייב בקולו שתיק החינוך, שגמליאל כה חשקה בו, יישאר בידי הליכוד. אף אחת מהן לא העזה לבקר את נתניהו בפומבי. ההבנה שהשלטון חשוב כרגע יותר מהכל, שכבוד עצמי הוא מותרות, מילאה את פיהן מים.

ושקד ובנט? הם כבר התחייבו להמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה. מבחינתם, לא משנים המשקעים האישיים, לא משנה הכבוד, כל עוד בסוף הם יהיו שרים וימשיכו לקדם את סדר היום שלהם, בממשלת ימין. זהו.

אבל בשמאל הישראלי, כמו בשמאל, כל ניואנס הוא בסיס לדרמה בשלושה כרכים. המאבק הנצחי בין מי שלומדות מגדר וקולנוע לבין מי שלומדות קולנוע ומגדר. מאבקי אגו שלמתבונן מהצד נראים כל כך עלובים וקטנים. עם כל הכבוד, חברים, ובאמת יש כבוד, כדי לעמוד בראש מרצ נזקק ניצן הורוביץ ל־458 קולות. זה הכל. יותר מפריימריז, זה לנצח בחירות בוועד הבית.

הימין הישראלי מנצח כי הוא בודק מה חשוב לו באמת, משחק הוגן וכבוד אישי או מאה קרוואנים בלתי חוקיים שיהפכו עם הזמן ליישוב קבע. השמאל הבררני מחפש, כל היום, איזה מועמד "טיילור מייד" שיתאים לו כמו כפפה ליד. הגיע הזמן להבין שאין ולא יהיה כזה אף פעם. עד שהשמאל הישראלי לא יפנים שאין לו זמן לניואנסים, לדקויות, הוא לעולם לא יחזור להיות חלק ממעגל מקבלי ההחלטות.