משבר המפלגות הערביות: סיכוי למפנה

הטלטלה העוברת על המערכת הפוליטית בישראל לקראת הבחירות החוזרות לכנסת לא פסחה גם על המפלגות הערביות. בין אלו מתנהלת מלחמת כל בכל, שלעומתה מחווירים המאבקים בקרב המפלגות הציוניות מימין ומשמאל. התנהלות המפלגות הערביות והעומדים בראשן עלולה להוביל לרעידת אדמה ברחוב הערבי בישראל, ויש המקווים כי זו תעלה את הציבור הערבי בישראל, כמו גם את יחסי המדינה ואזרחיה הערבים, על דרך חדשה.

הקרע בין המפלגות הערביות, אך בעיקר בינן לבין קהל הבוחרים שלהן, נפער כבר במהלך כהונתה של הכנסת הקודמת. כזכור, לקראת בחירות 2015 התאחדו כלל המפלגות הערביות מחשש פן לא יעברו את אחוז החסימה, והקימו את "הרשימה המשותפת". איחוד כוחות זה הביא להתעוררות ברחוב הערבי, ולעלייה של כ־20 אחוזים בשיעורי ההצבעה בבחירות. כ־100 אלף מצביעים חדשים נוספו למפלגות אלו ביחס לבחירות קודמות, והביאו להן הישג אלקטורלי חסר תקדים. "הרשימה המשותפת" זכתה ב־13 מנדטים והפכה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת.

אלא שאחדות השורות היתה מזויפת, ומאבקי האגו והיוקרה שפרצו מייד לאחר הבחירות ריסקו את "הרשימה המשותפת", ולקראת הבחירות האחרונות חזרו המפלגות הערביות להתמודד בנפרד. המצביעים נטשו אותן, וייצוגן בכנסת ירד ל־11 מנדטים לעומת 13 בכנסת היוצאת. אפשר היה לצפות, לאור התוצאות, שהפוליטיקאים הערבים יעשו מאמץ לאחד שורות לקראת מועד ב' של הבחירות, אבל הם לא ממהרים לעשות כן. בשל חוסר הסכמה על הרכב הרשימה, תתמודדנה כנראה הרשימות הערביות בנפרד, וחלקן אף עשויות שלא לעבור את אחוז החסימה.

אך הקשיים לא נעוצים רק בחוסר היכולת להביא לאיחוד שורות ולהגיע להסכמות טכניות. מקור הבעיה של המפלגות הערביות נעוץ בסדר היום שלהן, הממוקד יותר במאבק במדינת ישראל ובמוסדותיה, ופחות בניסיון להגביר את השתלבותם של האזרחים הערבים בחברה בישראל.

רובם המכריע של הערבים בישראל בחרו זה מכבר להשתלב במדינת ישראל ובמרקם החיים בה. הדרך עודנה ארוכה וזרועת מכשולים. חלק מהקשיים נובעים ממצבם החברתי־כלכלי של הערבים בישראל, כפי שמעידים גלי האלימות והפשיעה שעימם מתקשה החברה הערבית להתמודד. אבל הנתונים מלמדים על התקדמות מרשימה שעשו האזרחים הערבים בישראל בכל התחומים. דומה שגם בקרב מקבלי ההחלטות בישראל ישנה מודעות לצורך לעשות יותר כדי לפעול לקידומם ולשילובם של הערבים במערכות החיים במדינה, ולראשונה זה שנות דור, אף הוכנו תוכניות ארוכות טווח והוקצו משאבים ניכרים לצורך השגת מטרה זו.

אלא שהמפלגות הערביות סירבו למקד את פעילותן בסדר יום אזרחי, החותר לשיפור מצבם של האזרחים הערבים, ולהתמסרות לטיפול בבעיות החברה והכלכלה המעסיקות אותם. התוצאה היתה נטישת בוחרים המונית. הירידה בשיעורי ההצבעה במגזר הערבי היתה דרמטית, בכמה מקומות עד כדי 30 אחוזים ויותר. מנגד, הסתמנה שיבה של המצביעים הערבים אל המפלגות הציוניות. מפלגת מרצ היתה המרוויחה העיקרית ממגמה זו, בעיקר משום שפנתה לבוחרים הערבים והשקיעה מאמץ לשכנעם להצביע בעבורה. אבל גם מפלגות ציוניות אחרות, שלא טרחו לפנות לבוחרים הערבים, זכו מן ההפקר.

מגמות אלו תימשכנה גם בבחירות הקרבות לכנסת. אבל כדי שניתן יהיה למנף אותן לכדי שינוי דרמטי במצבם של האזרחים הערבים וביחסיהם עם המדינה ומוסדותיה, נדרשים כמה מהלכים משלימים: ראשית, הופעתם של כוחות ומנהיגים מתוככי החברה הערבית שיובילו אג'נדה אזרחית, הממוקדת במאמץ להביא לשיפור מצבם של הערבים בישראל. ושנית, ראוי שהמפלגות הציוניות תשובנה אל הרחוב הערבי, תשלבנה ערבים ברשימותיהן, ובעיקר תדברנה עם הבוחרים הערבים, לא רק כדי לזכות בקולם ביום הבחירות, אלא כדי להופכם לשותפים פוליטיים לגיטימיים לטווח הארוך. אם כך יקרה, הרי שהמדינה ואזרחיה הערבים יעלו על דרך חדשה.