האינטרס הרוסי בסוגיה הפלשתינית

קשה היה להתעלם מהיעדרותן של סין ורוסיה מהוועידה הכלכלית בבחריין בחודש שעבר. מניסיון העבר, אפשר להניח כי הסינים אינם צפויים ליזום תוכניות חלופיות לפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני. הרוסים, מנגד, עתידים לקדם - אפילו מאחורי הקלעים - תוכניות שיפריעו לשגרה אזורית תקינה בהובלה אמריקנית ומנוגדות לאינטרס הישראלי.

מדיניות הקרמלין בהקשר הפלשתיני אינה נובעת ממניעים אלטרואיסטיים, אלא מאינטרסים רוסיים מוחשיים ביותר. מוסקבה מעוניינת לגייס את תמיכת המדינות המוסלמיות והערביות לתוכנית התבססותה במזה"ת ובאפריקה. עמדת רוסיה קשורה גם לאפקט המורלי על האוכלוסייה המוסלמית שבתחומה, כ־10 אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה, ומבטאת את השאיפה להימנע מתסיסה פנימית. רק לפני כמה שבועות הכריז סגן המופתי של רוסיה כי המוסלמים במדינה תומכים במאבק הפלשתיני בכל דרך. שני מרכיבים אלה מתווספים לנטייתה המסורתית של רוסיה לעודד תנועות אנטי־מערביות ברחבי העולם. הקרמלין מאמץ, אפוא, מדיניות פרו־פלשתינית בקו המנוגד לא רק לאינטרסים ישראליים, אלא גם לאינטרסים של מדינות ערב ומדינות מוסלמיות מתונות.

לפחות פומבית, רוסיה נאמנה לתפיסה הגורסת כי הסדרה של הסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא תנאי לשקט במזרח התיכון כולו. לפי עמדה זו, הסדרת סכסוכים אחרים, גורל עמי האזור ולמעשה כלל ההרמוניה במזרח התיכון תלויים ביכולת ובנכונות לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני. גישה זו מעלה, כמובן, את רף הדרישות הפלשתיני, ומקשה, באופן פרדוקסלי, את המאמצים ליצירת שגרת חיים תקינה באזור. הקושי שעמדה זו מייצרת מזכיר במידה רבה את הקושי שנגרם מהקו שהוביל הנשיא לשעבר אובאמה, שהציב בנאומו בקהיר רף חדש להסדרת הסכסוך: התניית כל התקדמות בהקפאה מוחלטת של הבנייה מעבר לקו הירוק. רף זה, מרגע שהוצב, חייב את הנושאים והנותנים הפלשתינים כנקודת פתיחה, וסיכל למעשה את היכולת לנוע לעבר דיאלוג פורה.

גישה זו שאימצו הרוסים פוגעת ישירות גם בתהליכי הסדרת היחסים בין ישראל למדינות ערביות ומוסלמיות, המבוססים על אינטרסים משותפים שאינם מושפעים מרעיון הלאומיות הפלשתינית. רוסיה אינה מסתפקת בפרסום עמדתה, אלא פועלת לגייס במוצהר מדינות ערביות בולטות לצידה. כך, למשל, לפני כינוס הוועידה הצהירו שרי החוץ של רוסיה ומצרים כי לשתי המדינות עמדה משותפת לגבי הצורך בפתרון כולל לסוגיה הפלשתינית. מצרים, עם זאת, שלחה את נציגיה לכינוס בבחריין. לה, ולמדינות ערביות מובילות אחרות כגון סעודיה, יש עניין מובהק בפיתוח כלכלי אזורי בכלל, ושל השטחים הפלשתיניים בפרט. שתיהן מעוניינות בהכלת הסוגיה הפלשתינית ובהשקטת מוקד מקומי נוסף שמפריע לפיתוח האזור כולו.

לישראל כמובן יש אינטרס להפריך את התפיסה שלפיה קיימת זיקה בין הסכסוך הישראלי־פלשתיני לבין יתר מוקדי העימות ברחבי מזרח התיכון. עם זאת, ישראל רואה באיראן ובסוריה סוגיות דחופות יותר על סדר היום האסטרטגי שלה מול רוסיה. לפיכך, ולאור האינטרסים של מדינות כמו סעודיה ומדינות המפרץ ביחס לנעשה בסביבתנו, והמנופים שיש למדינות אלה מול הקרמלין, הן יכולות לנצל זאת כדי לקעקע את תפיסת הרלווונטיות של הסוגיה הפלשתינית לכלל ההתפתחויות במזרח התיכון.

מיקי אהרונסון, לשעבר ראש חטיבת מדיניות חוץ במועצה לביטחון לאומי, היא חוקרת במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)