לווייתני הימין מתעקשים להתאבד

"כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון אתם מסתערים על החוף, מסתערים שוב ושוב ורוצים להתאבד. ואני בכוחי הדל דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים, מתעקשים להתאבד".

במילים בלתי נשכחות אלה ניסה חיים רמון להציל את חבריו מעצמם בוועידת מפלגת העבודה ב־1994. 25 שנים אחרי, דומה כי הימין שמימין לליכוד עומד להסתער גם הוא אלי חוף בפעולת התאבדות קולקטיבית.

אך לפני חודשים ספורים יצאו נפתלי בנט ואיילת שקד להרפתקה פוליטית שהסתיימה במפח נפש. בדיוק כמו בבחירות 1992, ולמרות אזהרות בזמן אמת מפני ההתרסקות, הם פיצלו את הימין האידיאולוגי. כתוצאה מכך, נכנסה המדינה למשבר פוליטי שלא היה כמוהו. הימין, ממש כמו ב־92', זכה ברוב הקולות, אך שמט מידיו את השלטון. גם אם זו לא היתה אשמתם הבלעדית של השניים, אחריות מסוימת בוודאי יש להם.

והנה, כאילו לא היו דברים מעולם, שקד־בנט, פייגלין, מפלגת נעם ואולי עוד אחרים, חוזרים בדיוק על אותם המשגים. רק אתמול צפינו בסירובו של ליברמן להיכנס לממשלת נתניהו - תרחיש שגם להם ברור שיחזור על עצמו. רק שלשום, בדיוק כפי שקרה ב־2013 וב־2015, וב־2019 נתניהו "שתה" לבנט־שקד את המנדטים ב־48 השעות האחרונות של הבחירות. אף על פי כן, הרושם העכשווי הוא שראשי "הימין החדש" עומדים לחזור על טעויות ישנות.

לפי כל הסקרים, ואפילו עם חיבור לפייגלין, בנט־שקד מתנדנדים על גבול אחוז החסימה. זוהי בראש ובראשונה סכנה עבורם. אך בתרחיש הגרוע יותר, הם עלולים לפגוע גם ב"איחוד הימין", כך ששתי המפלגות ייעלמו והשמאל ינצח. ובכל זאת, כנראה כדי לסחוט הסכם טוב יותר מ"איחוד הימין", שרי החינוך והמשפטים לשעבר מאיימים ברעיון הריצה הנפרדת. זהו קוצר ראות פוליטי שאין לו כל הסבר או הצדקה.

כך או כך, צריך לומר בצורה ברורה לשני השרים המוערכים לשעבר, שמדובר בהתנהלות מסוכנת. טובה מפלגה אחת ביד משתי מפלגות על העץ. ריצה שלא במסגרת שיתוף פעולה עם מפלגת "איחוד הימין" שצלחה את הבחירות, מעמידה בסכנה ברורה ומיידית את המדיניות הערכים שהם עצמם, וציבור תומכיהם, מאמינים בהם. זה היה נכון לפני הבחירות באביב; זה נכון שבעתיים כיום.

יגידו הסקרים מה שיגידו, בנט־שקד אמורים לדעת טוב מכולם שלמשאלים הנערכים בעת הזו אין כל רלוונטיות ליום הבחירות. בסוף יעמוד האזרח בקלפי עם עצמו, והכרעתו תושפע גם מהחשש המוכח שפתק ל"ימין החדש" יתבזבז.

הגישה הנדרשת אפוא פשוטה: נתניהו והליכוד בראש המחנה, כאשר מימין לו רק מפלגה בטוחה אחת. בלי "ימין חדש", בלי "עוצמה", בלי "זהות", בלי "נעם", ובלי כל רסיס אחר שריצה עצמאית שלו מסכנת את הכל ואת כולם. ראשי הימין צריכים לנהוג כמו חיים רמון, לא כמו הלווייתנים.