אחרי ששער הגן ננעל

בוקר אחד, לפני חודשים אחדים, ביקשתָּ שלא אכנס איתך לגן, הנמצא באשכול גנים, אלא שאפרד ממך בשער הראשי. אתה כבר תגיע לבדך לגן שלך.

אני אוהב לדעת שאתה כבר בתוך הגן שלך, שהגננות והסייעות אומרות לך בוקר טוב, שאתה מניח את התרמיל הקטן שלך במקום הנכון, שם את קופסת הפלסטיק ובתוכה הכריך היומי והפרי היומי, ושעליה רשום שמך המיוחד, יחד עם כל קופסאות הכריכים האחרות הממתינות לשעה עשר. אבל ביקשת.

בכל זאת, קצת נעלבתי, ושאלתי אותך מדוע אינך רוצה. ואז ענית לי שאתה רוצה שהגננת תאהב אותך, כי היא הבטיחה לאהוב את כל מי שיגיע בעצמו. רציתי לשאול אותך אם אתה באמת חושב שכך משיגים אהבה. רציתי לשאול אותך אם מישהו שמכיר אותך, אפילו קצת, יכול שלא להתאהב בך מייד. אבל לא שאלתי כלום. אתה כבר ילד גדול, ואני מכבד את בקשותיך (אלא אם כן אתה דורש ממני לשחק איתך כדורגל יותר משעתיים).

בכל פעם שנחשפת פרשה חדשה של התעללות גננות או מטפלות, אני נבהל. מצד אחד אני מתקשה להתבונן בתמונות שמפיקות המצלמות המוצבות בגן, ואיני יכול להבין את האכזריות המטורפת הנשקפת מהן, ומצד שני אני אומר לעצמי שזו שטות, שאתה נמצא בידיים טובות, שאתה אוהב את הגננות שלך, והן מדברות בשבחך, שהן עצמן נעימות וחביבות כל כך, וכי רשת הגנים היא רשת מכובדת וּותיקה, ושום דבר רע לא יכול לקרות לך. זה מה שאנשים אומרים לעצמם, בתור המרגיעים הלאומיים של עצמם.

לדעת שאתה בידיים הכי טובות // צילום: עמי שומן

ואז אני נזכר בכך שאתה כל כך רוצה להבטיח שהגננת תאהב אותך, ורחמיי נכמרים על התלות הגדולה שלך בנו, בגדולים, בעולם המשונה הזה שאליו נקלעת, בלי שום תיאום איתך מראש, ושבו מביאים אותך ולוקחים אותך, קובעים לך שבתות וחגים שבהם, משום מה, אין הולכים לגן, לוקחים אותך לקרובים שאתה אוהב ולכאלה שאינך אוהב, ותמיד מפסיקים אותך באמצע משהו שאתה רוצה מאוד להמשיך: סרט בטלוויזיה, משחק במחשב, שאיבת "שלוקים" מן המקפיא במקרר או משחק כדורגל. ואני חושב - התלות הזו בנו, הרצון שנאהב אותך, שנאמר שאתה "ילד טוב", היא, הרי, אם כל קשרי השתיקה.

אתה תמיד אומר ש"אין סודות" אבל אנחנו יודעים שאין דבר כזה. לכולם יש סודות, וגם לך. מאין הכתם הכחול על הרגל? זה שום דבר. כואב לך? לא. בכלל לא כאב לי. והפצע הזה באצבע? ירד לך דם? לא. בכלל לא. שורף לך? לא. מה פתאום?

ואני שואל את עצמי מה אתה מסתיר בחדר הסודות הפרטי שלך? ילדים מכים שאתה רוצה להמשיך ולשחק איתם, ואינך רוצה שנאמר לך להתרחק מהם? נפילות שלך ממתקנים שאינך רוצה שנאמר לך להפסיק להסתכן בהם? ואולי משהו אחר?

לפעמים אתה זורק לנו חצאי מילים על התמודדויות עם ילדים אחרים על משחק כלשהו, על ילדים מכים, על כאלה שאתה "אומר אותם" לגננת ועל כאלה שאינך אומר לגננת, כי הם אינם סולחים על כך. לפעמים אתה אומר משהו על ילד ש"מרביץ לכולם" אבל לא לך, כי אתם חברים. ואי אפשר לדעת אם אתה חבר שלו כי הוא נחמד בעיניך או שכך אתה נמנע מאלימותו. ואינך מנדב הסברים רבים מדי.

בבוקר, לאחר כל השיהויים שבעולם, אתה הולך אל הגן ומבקש, שוב, שלא נביא אותך עד לדלת אלא רק עד לשער. מרחוק, אנחנו רואים אותך נכנס לכתובת הנכונה ומפללים שהעולם שמאחורי הדלת מאיר לך פנים. שאתה בידיים טובות, בטוחות, שהאנשים שבידיהם אנו מפקידים אותך עושים הכל לטובתך. אבל כל שערורייה חדשה, החושפת צילומי התעמרות, מערערת את הרצון להאמין ש"הכל בסדר".