מחאות הונג קונג: הקשר הטייוואני

מה משמעותה של המחאה בהונג קונג, והאם היא מעידה שסין כבר לא יכולה להשליט את רצונה על אזרחיה?

זו השאלה שרבים שואלים נוכח ההפגנות החריגות בגודלן שפרצו לאחרונה בקולוניה לשעבר, על רקע הכוונה לחוקק את "חוק ההסגרה", שהיה מאפשר העמדה לדין של תושבי הונג קונג גם בחלקים אחרים של סין.

יוזמת החקיקה נכשלה, וגם המושלת התנצלה והבטיחה שהחוק לא יראה אור יום. למרות זאת, דומה שנפל דבר בקולוניה לשעבר, וייתכן שהאירועים מהווים נקודת מפנה.

אבל מקור הדאגה הגדולה יותר במסדרונות הממשל בסין בעשורים האחרונים נמצא דווקא באזור אחר: טייוואן. החזרת השליטה הסינית בפרובינציה המורדת, שעדיין נחשבת לשטח סיני על ידי הרוב המוחלט של מדינות העולם והאו"ם, היא מטרת העל. ויעד זה - ביחד עם שמירת היציבות בסין על שטחה ואוכלוסייתה האדירות - מסביר את גישת השלטון מול הונג קונג.

האוטונומיה של הונג קונג היא למעשה יצור כלאיים סיני. היא נקבעה במסגרת הסכם העברת השלטון בין בריטניה לסין, שנכנס לתוקף ב־1997, ונחשב לניצחון לסין ולתושבי הונג קונג כאחד. סין קיבלה הרבה יותר ממה שבריטניה היתה צריכה להחזיר לה: לא רק את העיר הונג קונג שבריטניה חכרה ממנה בשנת 1898, אלא גם את כל השטחים והתושבים שנוספו עם השנים להונג קונג, ולמעשה את כל השטח שהיה בשליטת בריטניה באזור.

בתמורה ל"נדיבות" הבריטית, התחייבה סין לאפשר לתושבי הקולוניה לשעבר ליהנות מחירויות אישיות, מערכת משפט נפרדת, ולמעשה הבטיחה לשמור על הזכויות שמהן נהנו תחת שלטון הכתר למשך תקופה של 50 שנה, כלומר עד 2047.

ההחלטה הסינית לאפשר את האוטונומיה, תחת הסיסמה "מדינה אחת, שתי שיטות" הפכה את הונג קונג לניסוי דמוקרטי שלא היה כדוגמתו בתולדות סין. קובעי המדיניות בסין סבורים שאם יצליחו לגרום להונג קונג להפוך לסיפור הצלחה סיני, טייוואן תרצה גם היא מודל אוטונומי כזה, והאי המורד במזרח יחזור לסין היבשתית.

באופן היסטורי, טייוואן אמנם מזוהה עם המערב, אך בעקבות טשטוש הגבולות של הגלובליזציה ועליית כוחה הכלכלי של סין, אפשר לומר שהיחסים הכלכליים, המסחריים והתרבותיים בין הפרובינציה לסין היבשתית דווקא הולכים ומתהדקים, וייתכן שיום אחד תעדיף טייוואן להיקשר דווקא לסין הקרובה, מאשר להסתמך על הבטחותיה של ארצות הברית.

בדור הבא, כך מקווים האסטרטגים בסין, כבר לא יעיבו משקעי העבר על היחסים בין כלל הסינים, כולל אלו בפרובינציית טייוואן, והיא תסכים לקבל בברכה את המשטר המרכזי, כל עוד הזכויות הדמוקרטיות של האזרחים לא ייפגעו.

זו הסיבה לכך שהסינים מוכנים לחכות בסבלנות עד שיבשילו התנאים בטייוואן, ולכן הם גם מוכנים לתת להונג קונג לשחרר קיטור. אפילו כאשר המוני תושבי הקולוניה לשעבר הסתערו על הפרלמנט והניפו את דגל הונג קונג הבריטית, כלומר של הריבון לשעבר, בהתגרות פרובוקטיבית - הגיבו השלטונות במתינות יחסית.

אם המטרה העליונה היא להפוך את הונג קונג לסיפור הצלחה סיני, כדי שיום אחד גם טייוואן תחתום על הסכם "מדינה אחת, שתי שיטות", אזי אין שום אינטרס להפעיל מול תושבי הונג קונג אמצעי דיכוי קשים ולשלוט בהם ביד ברזל.

האיחוד עם טייוואן הוא אמנם מטרת העל, אך הדרך לשם עוברת בשמירת היציבות, וזו הוכיחה עצמה בהונג קונג ב־22 השנים מאז העברת השלטון. שפיכות דמים בהונג קונג תביא לזעזוע קשה, שיפגע הן בהונג קונג והן בסין היבשתית - ורק תרחיק את הפרובינציה המורדת. סביר, אפוא, שסין תלך

אפילו צעד נוסף רחוק יותר, ותביא לסילוקה של המושלת שרבים מהמפגינים רוצים בהתפטרותה, ובכך גם תביא לסוף ההפגנות השבועיות.