פרץ טעה, אבל מכונת ההשתקה מוגזמת

חבר כנסת המתמנה לשר חייב לגזור על עצמו לפחות 30 ימי דומייה, לפני שהוא מתחיל להצהיר הצהרות ולפרסם כוונות עתידיות. באותם ימים, השר צריך להכיר את המשרד שעליו הוא ממונה, להפנים את ההבדל המהותי שבין חבר כנסת לשר, ולהחליף דיסקט תודעתי באשר להתנהלות מול התקשורת. חבר כנסת מדבר בשם עצמו ומייצג לכל היותר את מפלגתו. שר אחראי על תחום משרדו אל מול כלל האזרחים, ועליו להתבטא ולפעול בהתאם לכך.

שר החינוך הרב רפי פרץ, באחד המפגשים הראשונים שלו עם התקשורת, טעה טעות חמורה. דבריו על טיפולי ההמרה היו מיותרים, ספק מבוססים מקצועית, ובוודאי חסרי רגישות. אני מתאפק מלומר גם נעדרי תבונה פוליטית. היה עליו ללמוד מהסערה שעוררו רק לאחרונה דברי השר החדש סמוטריץ' בעניין מדינת הלכה. אין זה משנה כלל מה היתה כוונתם. נבחרי ציבור בכירים חייבים להימנע מלומר דברים שאחר כך יצטרכו להתנצל עליהם ולהבהיר. סוף אמירה במחשבה תחילה.

עם זאת, התגובה לדברי הרב פרץ היתה בלתי מידתית. תגובה סוערת ששימשו בה בערבוביה שיקולים פוליטיים, עם ביטוי הוגן לתחושת פגיעה של הציבור הלהט"בי. לצערי, בישראל של 2019 כבר אי אפשר לקיים דיון אמיתי ומעמיק בנושא ערכי כלשהו, כיוון שהכל הופך מיד לפוליטי ולפרסונלי. מכונת השתקה משומנת עובדת ללא הרף.

ברעננה, עירי, התקיים לאחרונה "מצעד גאווה". כל מי שראה את המצעד יכול היה להתרשם מהשלטים, מחולצות חלק מהצועדים ומהקריאות, כאילו מדובר בהפגנה של "כחול לבן". הציבור הישראלי, שרובו איננו תמים, יודע לזהות מייד שימוש מניפולטיבי ומתנתק מהעניין העיקרי, הגם שיש לו חשיבות רבה.

כך קרה בהפגנות יוצאי אתיופיה. גם המחאה החברתית הצודקת ב־2011 הסתיימה בקול ענות חלושה, כשהציבור הפנים את מי נועדה לשרת.

החברה הישראלית היא פסיפס רב תרבותי מרתק של דעות, אמונות ובעיקר בני אדם בעלי רקעים מגוונים. חברה מדינית בת 70 שנה היא עדיין חברה בהתהוות. ויכוח ומחלוקת מלווים את העם היהודי משחר עלותו על במת ההיסטוריה. חשוב לנהל את הוויכוחים מתוך כבוד הדדי, אנושיות בסיסית, ובעיקר - בניתוק מפוליטיקה של שנאות ויריבויות.