אמנות וזיכרון

גרשון דובינבוים זכה בדרום לכינוי "השד האדום" בשל אופיו הג'ינג'י ובזכות אומץ ליבו • ברחוב הקרוי על שמו בבאר שבע, מציגים היום אמנים את יצירותיהם בצבעים ובמרקמים מרהיבים  

צבע שערו להט למרחקים גם בין צהוב הגבעות של הנגב. אויביו קראו לו "השד האדום", ושמו נודע לשמצה כלוחם מעולה נועז ומפחיד כל כך, עד שאנשי המיליציות הערביות בדרום הציעו סכום של 1,000 לא"י (לירות ארץ־ישראליות) למי שיביא את ראשו. עד שירד דרומה, הוא הספיק להשתתף בפיצוץ גשר אלנבי, בליל הגשרים, לחבל במסילות בליל הרכבות ולהתעמת כמפקד פלוגה עם אנשי האצ"ל בתל אביב המתוחה עד סף מלחמת אחים, לאחר פיצוץ אלטלנה. 

גרשון דובינבוים היה שמו. אופיו הג'ינג'י רדף אותו לכל מקום. כשהגיע לפקד על כוח המשוריינים שפרץ את המצור המצרי על יד מרדכי, הוא חילץ לאחור את ילדי המשק, למרות שמפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, התנגד בכל תוקף. כך הציל השד האדום את חיי הדורות שיבואו. לאחר מכן, כששמע שמצבם של אנשי הקיבוץ שנותרו מאחור בכי רע, לקח עימו את מיטב הלוחמים הנועזים של "חיות הנגב" ויחד פרצו אל הקיבוץ הנצור וחילצו את הפצועים. רגע לפני שעזב, כשראה את המצב האבוד שבו נמצאים מעט הלוחמים שנותרו, אישר גם להם לסגת מהקיבוץ בניגוד להוראות מפקדת החטיבה. 

צילום: דויד פרץ

על המעשה הזה "זכה" השד האדום להיות מודח מפיקוד על חייליו, והוגלה לגדוד התשיעי של הפלמ"ח - גדוד פשיטה שהוקם וצורף לחטיבת הנגב כדי לשחרר את יישובי האזור. כמפקד פלוגה, השתתף ב"מבצע יואב" לשחרור באר שבע (1917), ויום למחרת נשלח עם חייליו להתגנב לעורף האויב ולפוצץ גשר ליד דהריה, כדי להקשות על כוחות הצבא המצרי והלגיון הירדני שהיו מוצבים בדרום הר חברון לשוב ולהילחם על בירת הנגב. 

במהלך הפעולה נפצע השד בבטנו מקליע חודר שריון, אך המשיך לפקד על חייליו עד לגמר ביצוע הפעולה. רק אז הובהל למרפאה בקיבוץ רוחמה, שם נפטר מפצעיו, רק בן 21. 

פקודיו של דובינבוים העריצו אותו, הם זכרו לו את האמרה הקבועה, גם במצבים הכי קשים - "תראו, חבריה, יהיה טוב". כמה חודשים לאחר מותו, כאשר היה אחד מלוחמיו - ראובן פריגוזין - על ערש דווי בעקבות פציעותיו בקרב, ביקש שיקברו אותו ליד מפקדו הנערץ כמחווה אחרונה של כבוד והערכה לאיש. להנצחת זכרו קרא קיבוץ יד מרדכי לבתי הספר בשם "בתי גרשון" ובעלון הקיבוץ מס' 9 נכתב: "שני בתי הספר אשר בהם יתחנכו דורות ילדינו, ייקראו מעתה על שמו של גרשון ויהא בזה משום עדות לקשר ולרחשי הלב שרחשנו לו בחייו. בתי גרשון - סמל הקשר וההערצה של ילדינו לגרשון. כזכר לאיש אשר מסירותו וגבורתו יהיו למופת לנו ולדורות הבאים".

בעיר רחובות שבה חיה משפחתו, ובבאר שבע, שהיה בין משחרריה, נקראו רחובות לזכרו. 

השנים חלפו, הדורות הבאים באו והלכו, "השד האדום" נשכח, השלט "בתי גרשון" עדיין מצוי על בתי הקיבוץ, אך בתי הספר עברו משם למרחבים מוגנים יותר ומותאמים לזמננו. עם זאת, הישראליות מזמנת חיבורים מוזרים מאין כמוהם. בקצה העיר העתיקה של באר שבע שוכן לו רחוב ותיק בשלוות עצי פלפלונים דמויי אלה נשכחת. על פני בלוקים לא מטויחים, מעל סימוני מדרכה בכחול־לבן, יצירת אמנות מפעימה, חלק מתערוכה בשם "סירין וציפורים נודדות" הפרושה על פני הרחוב. 

צילום: דויד פרץ

סירין, דמות מאגדה רוסית עתיקה, מופיעה בגוף של ציפור עם ראש של אישה עטוי בכתר. כפוליטיקאית מיומנת, הציפור שרה את רגעי האושר העתידים לבוא, אך האדם המתמכר לשירה הנפלא עוקב אחר זמר החלומות, עד ששוכח כל דבר אחר ואת צורכי קיומו עצמו וכך מוצא את מותו בחיפוש האושר המושלם, לכן האנשים השפויים מצלצלים בפעמונים ומרעישים עם ברזלים כדי להרחיק את ציפור האושר העתידי מחייהם. האגדה מעוררת מחשבות, אך ניכר שהדמויות המלכותיות עוצבו בידי אמן, מרחפות מעל בדי העץ, "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ". הפסוק משיר השירים משתלב בטבעיות באר־שבעית בתוך האגדה הרוסית. הענפים עשויים ממראות וזכוכיות, שפע הצבע וזוהר האגדה המוקרן מהקירות, הופכים את הרחוב כבמטה קסם מעוד רחוב לפלא. שתי היוצרות אשר עושות את המקום עומדות לצד היצירה, האמא גלינה נקראסובה, והבת אסיה קינן גריצ'ניק.

זה כמה שנים שכל מי שחולף לצד הבית ברחוב דובינבוים, פינת טרומפלדור, חווה את יצירתן של גיבורות החיל גם מבלי לדעת למה ומדוע זה שם. בפעם הראשונה התקשיתי להבין את שראו עיניי, עד שמצאתי את עצמי בתוך גלריה הפוכה. במקום להתחבא בתוך הבתים ולדבר למשוכנעים, היצירות פרצו למרחב הציבורי ונפרשו במלוא הדרן על קירות הבית העתיק ששופץ מחורבותיו והפך לנקודת חן אמנותית. חודש אחר חודש, הופיעו עוד צבעים וצורות, קסמים ומרקמים.

"יש אמנות רחוב, מאז ותמיד היתה אמנות ברחוב, אבל אמנות רחוב העידן העכשווי, זה בעיקר גרפיטי, וזה אחלה, אבל אמרנו בואו ננסה להשתמש בדברים שהם לא גרפיטי, משהו חדש, כדי לשנות איכשהו את התפיסה איך אמנות רחוב צריכה להיראות, תוך כדי שאלת שאלות, כי מה שנראה טוב בגלריה בסביבה ניטרלית ייראה אחרת ברחוב, ואנחנו מנסות לשאול את השאלות האלו באופן פרקטי", מסבירה אסיה. אולם זה לא רק הבאת האמנות לרחוב, אלא מעשה האלכימיה שבהפיכת החומרים שהרחוב נותן לאמנות. "תשעים אחוז מהחומרים לאמנות שלנו אנחנו לוקחות מהרחוב. יש לנו את פח הזבל, הוא 'האם הנותנת' שלנו. מצאנו שם אריחי קרמיקה, שפכטל, מראות, חומרים מהרחוב הזה, וכך מהזבל שזורקים כפסולת ברחוב הזה, החומרים מתרוממים והופכים למשהו אחר".

בעלי העסקים שחשדו בהתחלה בנשים שרוצות ליצור על קירות הרחוב, הפכו להיות שוחרי אמנות וכיום עומדים בפתח חנותם כמי שהפכו להיות חלק מן התמונה.

צילום: דויד פרץ

במשך עשורים דעכה העיר העתיקה בבאר שבע בשולי העיר הישראלית החדשה. הממסד העירוני הנוכחי מאמין ותומך בתהליך ההתחדשות העירונית. רק השבוע הוצגה תוכנית תב"ע חדשה המסמנת את אופייה העתידי של העיר העתיקה ובמסגרת מיזם שר"ב (שישי ראשון בחודש) פותחים כל האמנים הפועלים בעיר העתיקה את הסטודיו שלהם לביקור הציבור. 

גלינה ואסיה הן רק שתיים מהציפורים המבשרות את השינוי המתחולל. יותר מעשור שאמנים מהמעמד היצירתי וחולמים מהמעמד היזמי, ממלאים את הרחובות הקטנים בקסם החיים המתחדשים. "עושים מקום" באמצעות אלכימיית אמנות ויצירה וכך מולידים תרבות דרומית חדשה, ייחודית ואחרת שמציירת מחדש את ההגדרות והגדרות שבין מרכז לפריפריה.

משפטים שאנשים אומרים

מסעדת מינה טומיי, תל אביב: 

א: אמרתי לו - אני מבינה שאתה חדש בתל אביב, עוד לא קלטת את השפה והחוקים, אבל וואלה יש חוקים... שותפים לדירה - סבבה, יחסים - מדי פעם, בכיף, אבל לב - לא! זה מחוץ לתחום... 

ב: ומה הוא אמר? 

א: שהוא מבין, אבל מבחינתו זה מאוחר מדי - הוא כבר התאהב. 

ב: וואי, מסכן. 

א: לא נורא, אחותי, כמה שבועות בתל אביב, יישבר לו הלב, עד שיגיע לגודל של סושי. ביס וזה עובר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו